מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 3

מהו שתקבל העדאה וכו'. סתמא דהש"ס קמבעיא ליה. ובבבלי דף י"ח בעיא דרבא היא ולא איפשיטא. ומהכא משמע דאיפשיטא דיש העדאה דמסיק ליה בשהועדה להיות מפלת את הכתלים וכו' והיינו טעמא דפטור ממיתה וכן מפרש לה שמואל בבבלי דף מ"ד ע"א להאי מתני' דפטור ממיתה וחייב בכופר וכאוקימתא דהכא אלא דאנן חזינן דסוגיין דהכא לא אזלא לדינא כסוגיא דהתם דפריך עלה שם ואכתי צרורות נינהו. ופי' רש"י ז"ל ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש. ומשני רב מרי דקאזיל מיניה מיניה. ע"י גילגולו עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג. וא"כ משמע עכ"פ משם דלא שייך כופר בצרורות. ואפשר לפרש לולי דברי רש"י דהכי פריך ואכתי צרורות נינהו ואם כן תיפשוט מהכא דיש העדאה לצרורות ואמאי. לא פשטינן לה לעיל בפ"ב מהכא ומשני דלא תפשוט משום דאיכא למימר דקאזיל מיניה מיניה כנ"ל כדי להשוות הסוגיות דלא פליגי בעיקרא דדינא. ואם דאין נ"מ לדידן בהא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דמהאי טעמא לא הביא הרי"ף הך בעיא דרבא משום דאין העדאה בבבל דבעינן מומחין. וכן לענין כופר אי איכא בצרורות או לא אין לנו נ"מ השתא דהא בהמה שהזיקה את האדם אין גובין האידנא. ואע"ג דצרורות גובין בזמן הזה דממון הוא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל' ט'. היינו דוקא שהזיקה כלי או חבירתה בצרורות. וכן משמע מדבריו דלקמן שם שכתב בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דייני ח"ל מפני שהוא דבר שאינו מצוי אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נ"ש בכל מקום וכו' וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת להן מתחילתן ה"ז דבר מצוי וגובין אותו דייני ח"ל בין שהזיקה בהמה אחרת וכו' בין שהיא הזיקה אוכלין וכלים שהיא חייבת עליהן נ"ש הכל גובין דייני ח"ל ע"כ. הרי שלא כתב דבשן ורגל גובין אלא בשהזיקה בהמה ואוכלין וכלים ולא הזכיר מאדם ומשום דטעמא דבהמה שהזיקה אדם הוי דבר שאינו מנוי הואיל ואדם בר מזלא הוא ויכול לשמור את עצמו א"כ אין חילוק באדם אפי' הזיקה בשן ורגל או צרורות דמועדין מתחילתן הן דזיל בתר טעמא. וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שפי' בהחובל דף פ"ד ע"ב גבי הא דמסיק התם אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו. ופי' כי קאמר רבא דשור בשור גובין בבבל. ולא הזכיר אלא שור בשור ולא שור באדם ואף דרבא בדבריו מעיקרא הזכיר גם שור באדם וזה פשוט: