חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 4 · הלכה 2 · Segment 6

ר' סימון בשם ריב"ל בר נש דיהיב לחברי' עשרה דינרין א"ל אית לי' גבך מאה גרבון דחמרא מן הדין ביתא שרי. מן אהן כרמא אסור כן גי' הבע"ט ז"ל במאמר שני קנין מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול כרם מצוי ליפול. גי' הבע"ט ז"ל מצוי לשרוף ופי' הבע"ט ז"ל דכל עיקר דעקרו רבנן קנין כסף הוא משום כדי שלא יאמרו נשרפו חיטך בעלי' וע"כ במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. וע"כ בבית דלא שכיחא דליקה ואינו מצוי ליפול לא גזרו רבנן משא"כ בכרם דשכיח דליקה [ומכאן פסק הבעה"ט ז"ל דדווקא בעלי' דשכיחא דליקה שייך לומר נשרפו חיטיך בעלי' משא"כ בבית דלא שכיחא דליקה לא שייך למימר נשרפו חיטיך בעלי' והא דנקט לשון אסור ולשון שרי הוא ע"כ לענין ריבית באם דקנה לי' לא הוי ריבית אבל אי לא קני עד דמשך הוי אגר נטר לי'] א"ר יוסי את שמע מינה בר נש דיהיב לחברי' עשרה דינרין א"ל ע"מ דתיקום לי בהון מאה גרבון מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו ומפרש הבעה"ט דבזה ג"כ לא גזרו דיאמר לו נשרפו חיטיך בעלי' דבכל כה"ג ששלח בו יד ליכא נשרפו חיטך בעלי' דמילתא דחיקא היא וכן הילכתא בכל מילתא דלא שכיח עכ"ל ז"ל. ונראה לפענ"ד דבמקום דחיקא צ"ל רחיקא הוא [וספר הבעה"ט שת"י אינו מוגה] וכיון דהוי דבר רחוק שישלח בו יד דהא נתן לו ע"מ דיקנה בהון חמרא לא גזרו רבנן דבמעות ששלח בהן יד לא גזרו רבנן: