חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 3

שעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ח לא קרב בר"ח יקרב ביוה"כ לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל הבא. כן הגי' בתוספתא. ופריך הגמ' ולא כבר כיפר יוה"כ. פי' דקס"ד כיון שקבעה התורה זמן בכל רגל על השעיר חטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כל רגל מכפר על העבירה שעבר בין רגל זה לרגל אחר וכשעבר הרגל הראשון עבר זמן בטל קרבנו ושוב אין לו כפרה כיון שלא הביא בזמן שקבעה לו התורה א"כ ע"כ דיוה"כ מכפר דאימתי לא כיפר יוה"כ על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בטומאת מקדש וקדשיו הנ"מ כשיש עדיין לפניו להביא כפרה בהרגל הראשון מהעבירה שעבר אבל כשעבר כבר הרגל הראשון ואין לו עוד זמן להבאת קרבן ממילא יוה"כ מכפר על כל עבירות שאינו יכול עוד להביא קרבן א"כ ממילא איפסיל השעיר הזה שהפריש ושוב אינו ראוי' לכפרה. בשלמא מרגל זה לרגל אחר בלא יוה"כ לא קשה דיש לאוקמי' כשלא הקריב השעיר ברגל זה כלל ולא נתכפר עדיי' באחר ע"כ לא נדחה אבל כשיוה"כ בינתים קשה. ומשני אר"מ מכיון דכתי' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות כמו שכולן מכפרין כפרה אחת ר"ל דכל רגל ורגל הוא מכפר כפרה אחת דבר שצריך חג המצות לכפר מכפר חג השבועות וכן חג הסכות ור"ב משני דלאו משום דמקיש חגים ורגלים זה לזה מגזה"כ ז"א אלא משום דממילא כיון שכולם מכפרין על דבר אחד ממילא כולן הוי כפרה אחת בלא קביעת זמן: