שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 4

ודר"י כבית הלל. וקשה הא ר"י אף כב"ש אתיא דאין לך דבר מכוער יותר מסתירה אחר הקינוי שכבר עברה על דת משה ויהודית דאיסור יחוד דאורייתא (וכ"כ הרב במ"ל רפ"ב מה"ס ע"ש) ומודו ב"ש בשיש עדים בדבר כיעור שיכול לגרשה א"כ ר"י דאית ליה דמשקה ע"פ שנים לדידיה ודאי הקינוי רשות אפילו לב"ש דכיון דאינו יכול להשקותה אלא ע"י שני עידי סתירה תו לא צריך קינוי לגרשה. ודוחק לומר דסתירה לאחר קינוי לא הוה דבר מכוער. ואף מדברי רש"י דף ג' ע"א בד"ה יכול וכו' לא משמע כן ע"ש גם בסוגיין בסמוך משמע דסתירה הוה דבר ערוה וצ"ע. וראיתי להרשב"א בתשו' סי' תקנ"ז שכתב דהרואה באשתו דברים מכוערים שמצוה לגרשה וז"ל ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ואע"ג דיליף לה בגמ' בגז"ש כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן בעדים אף כאן בעדים נראה דלאו בעדים ממש קאמר דא"כ ל"ל לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה והלא אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחלה ועוד דהא קאמרי לא יגרש אא"כ מצא ואי בעדים ממש אדרבא בכה"ג חייב לגרשה בע"כ אלא ה"ק ב"ש כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ע"כ. הנה בסוגיין מבואר דדינו של הרב אמת דלב"ש במצא בה דברים מכוערים בעדים שמצוה לגרשה. אך מ"ש לפרש כן דברי ב"ש במתני' ליתא כדמוכח בסוגיין דמתני' איירי בערוה ממש. גם בסוף גיטין פריך בירושלמי על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון וגו' מה אנן קיימין אם לאוסר' עליו כבר היא אסורה לו אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בלא תעשה ע"כ ולפמ"ש אין מקום לקושית המקשה. ועוד יש לי דברים בדברי הרשב"א ויתבאר לקמן במסכת גיטין:

דב"ה אמר אפי' הקדיחה תבשילו לפום כן וכו'. כתבי תוס' דף ג' ע"א בד"ה רי"א רשות וכו' והא ר"ע מיקל מב"ה דאר"ע התם אפי' מצא אחרת נאה הימנה מגרשה ואפ"ה אמר חובה דבבבלי הגירסא רע"א חובה. ול"נ דודאי טעמא דר"ע דאמר חובה כדאמרי' בבבלי דבתיב תרי קינויין אבל ר"י לית לי' הך דרשא ובירושלמי דגרס ר"א אמר חובה א"א לומר דדריש תרי קינויין דכיון דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש מסתמא כו תי' סובר וא"צ לתרי קינויין ואף ר"י לית לי' דרשא דתרי קינויין כי היכא דלית ליה לר' ישמעאל כדאיתא בבבלי שם. וזה ברור: