שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 2

ולא מתוך מתון וכו'. בקונטרס הגהתי כפי הנראה מדברי הרמב"ם וכ"מ הג"ה ברמב"ם ע"ש בכ"מ אבל גירס' תוס' בדף ב' ע"ב ולא מתוך גאות אלא מתוך דבר של אימה. ונראה שהם מפרשים מתון היינו דרך גאות והכ"מ כתב בסוף הלכות סוטה ולא מתוך מתון צריך לי גמ' מה הוא ע"כ ותימא שנעלם ממנו דברי תוס' ובספר מים חיים כתב דגרסינן ולא מתוך מדון והיינו דכתב הרמב"ם ולא מתוך מריבה עד כאן ולפי הגהתי בקונטרס ניחא דהיינו ולא מתוך אימה:

כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב. כתב הרמב"ם סוף הלכות סוטה ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו ה"ז קינוי. כתב הכ"מ ויש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא כו' חקה ותורה מעכב הקינוי משמע דה"ק דכתיב בפ' סוטה זאת תורת הקנאות מעכב וי"ל דכי כתיב וזאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן כו' קאי ולא אקינוי ועי"ל דשלא יקנא. לה מתוך השחוק אינו מפורש בקרא דנימא דקאי עליה עכ"ל ותימא איך נאמר שהרמב"ם חולק אירושלמי מסברא דנפשיה בלי שום ראיה מבבלי ותירוצו השני קשה הימנו דביומא משמע מפורש אף דברים דילפינן מדרשא ואינן מפורשים בקרא מעכבים כגון חמש טבילות וקידושין ודומיהן ע"ש ול"נ דלק"מ דמסקינן במנחות דף י"ט ע"א תור' בעיא חוקה דתורה לחו' לאו עיכובא משמע והכא בסוטה תורה כתיב אבל לא חוקה. וסוגיין כדס"ד דש"ס דמנחות דתורה לחוד עיכובא. והרמב"ם פוסק כמסקנא דבבלי ואף בירושלמי פ"ב דמכילתין ס"ד דאיכא אמוראי דפליגי בה. אם תורה הוי כתוקה דגרסי' שם איתפלגין ר"י ורשב"ל וכו' הוון בעיין מימר מ"ד בין תניין בין שבועות מעכבין אית לי' תורה חוקה מעכבין ומ"ד וכו' ותניין אינן מעכבין לית לי' עוד הוא אית לי' אלא שאינן על הסדר ע"כ. ותוס' כתב במכילתין בדף י"ז ע"ב בד"ה קדם וכו' אע"ג דמעכב אינו על הסדר ותימא א"כ כמאן ס"ל לא כר"י ולא כר"ל בפ' הוציאו לו דלכ"ע ס"ל היכא דכתיב חוקה מעכב נמי על הסדר ע"כ ולפמ"ש דיש לחלק בין תורה לחוקה מתורץ קושית תוס' דסובר אע"ג דתורה נמי לעיכוב אתי מ"מ אינו מעכב על הסדר כמו חוקה והדברים ברורי' בעיני. ועמש"ל פ"ב בד"ה איתפלגין וכו' לתרץ קושיא שנית שבתוס' שם מה שיש לדקדק בדבריהם:

תורה מעכב בקונטרס פירשתי דיליף מזאת תורת הקנאות. וקשה השתא דאמרי' תורה לדרשא א"כ ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת דכתיב' בסיפא דקרא ל"ל. ר"ל דגרסי' בבבלי דף י"ח ע"ב זאת תורת הקנאות מלמד שהאשה שותה ושונה רי"א זאת שאין האשה שותה ושונה ומסיק דלכ"ע זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד שאינה שותה ושונה ותורת לרבויי ב' אנשים וב' בועלים דהאשה שותה ושונה וכו' ע"ש לפ"ז י"ל דהא דקאמר הכא תורה מעכב מועשה לה הכהן את כל התורה הזאת יליף א"נ י"ל דהכא מזאת תורת יליף והתם מהתורה הזאת יליף. וכן מסתבר דרישא דקרא בקינוי איירי ואיך יליף שאין האיש שותה ושונה אבל סיפא בעשיית הכהן דהיינו בשתיה. אך קשה לשיטת הבבלי במנחות דתורה לאו עיכובא וכמש"ל בסמוך התורה הזאת דסיפא דקרא למאי אתא וי"ל דאיצטרך להא דתנן בכריתות דף ט' המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה מביא קרבן א' לכולן וקאמר בגמרא מנ"ל דכתיב זאת תורת הקנאות תורה אתת לקינויין הרבה. מיהו לפמ"ש תוס' בסוטה דף י"ח ע"ב בד"ה ורבנן וכו' דהאי דכריתות מקנאות יליף ע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא התורה הזאת דסיפא דקרא למאי אתא. גם אתו' קשה לשון הש"ס דכריתות לא משמע כדבריהם דקאמר תורה אחת וכו' משמע דמתורה יליף. והרמב"ם כתב פ"ד מה"ס הלכה י"ז המקנא לאשתו מאנשים הרבה וכו' ה"ז מביא מנחה אחת ע"י כולן שנא' מנחת קנאות היא ע"כ. וצ"ע דבגמרא יליף לה מזאת תורת הקנאות. וא"ת למה לא יליף בש"ס ממנחת קנאות דכתיב בראש הפרשה וי"ל דאיצטרך לכדדרשי' בספרי מנחת קנאות שמעוררת עליה שתי קנאות קנאת המקו' וקנאת הבעל וכ"ה בתוספתא פ"ב וברש"י ואף דכתוב שני פעמים מנחת קנאות בפרשה י"ל דפירוש שניהם שוה ודוחק. ובספרי זוטא איתא את מנחת הקנאות מגיד שמביא מנחה אחת לשתי קנאות. והיינו מנחת הקנאות השני דכתיב בפרשה. וזהו דעת הרמב"ם אך לא דקדק והביא קרא מנחת קנאות היא דכתיב בראש הפרשה מיהו קשה למה שבק דברי הש"ס דכריתות המפורשים דיליף מזאת תורת הקנאות והביא דרשת הספרי. ונראה דגרסי' בבבלי נדרים דף ל"ה ע"ב (ובירושלמי לקמן ריש פ"ב) א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן אלא מעתה לר"י (דאמר זאת תורת אתי לרבויי) זאת תורת היולדת בין קטנה בין גדולה קטנה בת לידה היא והתני רב ביבי וכו' ומסיק ההיא זאת תורת היולדת לרבות בין פקחת בין שוטה ע"כ. לפ"ז י"ל דאיצטרך זאת תורת לרבות קטנה שמקנין לכך כתוב זאת תורת הקנאות כל מיני קינוי בין גדולה בין קטנה אע"ג דלענין השקאה אינו שוין שאין משקין לקטנה. וברייתא דספ"ב דסוטה דפליגי ר"י וחכמים אהתורה הזאת קאי וכמש"ל והאי דכריתות יליף ממנחת קנאות מעתה צ"ל דקסבר ר"י דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ופיתוי קטנה לאו אונס הוא דאס"ד אונס הוא לא הוה קינויו קינוי. ומכאן יצא לו להרמב"ם שכתב בפ"ב דסוטה ובה' אישות דפיתוי קטנה לא הוי אונס דפסק כר' יוחנן. ואף שנראה מש"ס דיבמות דאיכא מ"ד דפיתוי קטנה אונס פסק כר"י ולכך כתב בפ"ד מה"ס ממנחת קנאות ילפינן דמביא מנחה אחת על קנאות הרבה דהא דאמרינן בכריתות מזאת תורת הקנאות ילפינן אתיא דלא כר' יוחנן והדברים ברורים. ועמש"ל בתוס' רפ"ב בד"ה ארבעה ובד"ה וכאן וכו':