מלחמת השם על בבא בתרא · דף 82a

אמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים וכו' הרי"ף ז"ל מקשה על הא דרבא מההוא דרב ושמואל וכו' וכתוב להא דרב ושמואל בפסק הלכה וזו שגגה גדולה דבהדיא חזינן בגמ' דליתא להא דרב ושמואל וכו':
אמר הכותב יתבשר בעל המאור ז"ל במה שבשר שדבריו שגגה גדולה ודברי רבינו הגדול ז"ל נכונים וברורים כראוי לו דאנן בגמ' הכי קאמרינן אמר תנו קיימי' לשטריה שהרי הודאה גמורה היתה וכיון שהודה והוציא הלה את שטרו נתקיים השטר מפיו לא אמר תנו אין נותנין דלא קיימי' לשטריה דשלא להשביע את בניו אמר כן ולא שהוא חייב לו כלום ואילו היתה הודאה גמורה בודאי שהיה השטר מקויים מפיו וגובה כדין מלוה בשטר וכן פי' ה"ר שמואל ז"ל ולא ערער אדם בפי' זה מעולם שהרי מפורש בגמ' דרב נחמן מיפשט פשיטא ליה מעיקרא דהא דרב ושמואל בדנקיט שטרא ומפרש לא אמר תנו אין נותנין משום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ול"ק ליה נמי אדרב הונא אלא דלימא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו משום דפשיטא לן דבנקיט שטרא היא אלא דקס"ד דסבר רב הונא דבכל הודאה מקיימי' שטריה ואע"ג דלא אמר תנו ומש"ה קשיא לן עלה הא דרב ושמואל ומפרקי' בגמ' עלה דרב הונא שאני משום דנקיט שטרא כדקס"ד נמי מעיקרא והוינן בה מכלל דרב ושמואל וכו' דאלמא מיפשט פשיטא לן דתרוייהו בדנקיט שטרא והדר רב נחמן ופירש דרב הונא בשטר מקויים קאמר וזו הסוגיא פשוטה לפניך ואילו לדברי בעל המאור ז"ל הוה ליה לאקשויי אדרב הונא בהדיא דמלוה על פה אינו גובה אלא מבני חורין והכא משועבדים הם דמה לי להדיוט מה לי לגבוה אלא ודאי פי' השמועה כמו שכתבנו והוא דעת כל המפרשים ור"ח ז"ל כך כתב לא אמר תנו חיישי' דלמא משום שלא להשביע את בניו אמר הכי ולא גבו עד דמקיימי שטרייהו וטעמא דמלתא משום דתנו בכל מקום מלתא פסיקא היא וכי לא אמר תנו היכא דאיכא למיחש חיישי' כדאמרי' הכי בשמעתיה דרבא וכי ההיא נמי דאמרי' בפ' שנים אוחזין גבי צא תן לו וחייב אתה ליתן לו דלמא לא הויא מלתא פסיקא אלא בתנו ומה שטען בעל המאור הזה ז"ל שהרי אמרו אין אדם משטה בשעת מיתה זו אינה דומה לזו ושתי דרכים יש להם וכך פירשו ראשונים שהאומר מעצמו מנה לפלוני בידי ולא היה הלה טוענו בזה אמרו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואע"פ שלא טען טוענין לו ופטור בבריא וה"ה לש"מ שאדם עשוי שלא להשביע את בניו אבל מי שטענו חבירו והודה לו אין לומר בזה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומחייבין אותו לפרוע אלא שאם טען ואמר משטה אני בך כשם שאתה משטה בי לתבעני שקר טענתו טענה בבריא וכן מוכיח בגמ' במקומה במס' סנהדרין וכן פי' הוא עצמו בחבור הזה שם בפ' זה בורר ובזו אמרו כאן אין אדם משטה בשעת מיתה ואע"פ שטענו משטה הי' בך אין שומעין להם והיינו דקאמר רב אשי ש"מ שהודה רב ושמואל אמרי ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי שלשון הודה למי שטענו משמע וכן יכולני לתרץ שמעתא דרבא בדאיכא בידיה שטרא דמקוים וכדרב הונא ונמי באומר אתם עדי דמאי שנא מדרך הודאה גמורה כל ש"מ מצוה בעדים הוא כדי שיקיימו יורשים וחוזר ונזכר ונמלך שאילו בבריא כל שהודאתו הודאה בין באומר אתם עדי בין במוסר אין יכול לימלך ולומר פרעתי:

וכתב עוד ומאי דכתב הרי"ף ז"ל על האי מימרא דרב הונא דאי איכא בידיה שטרא דלא מקויים וכו' ותמה על עצמך אף בשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדין בלא שטר מקויים:
אמר הכותב ותמה על עצמך אף בשטר מקויים היאך גובה בלא שבועה שמא פרוע הוא ומה ראית לחוש לזיוף ולא לחוש לפרעון ואדרבא איפכא מסתברא וכשם שאמרו אין נפרעין בלא קיום שטרות כך אמרו אין נפרעים מן המשועבדין בלא שבועה ואפי' התנה עליו מקודם כדאבא שאול בן אימא מרים אלא בואו ונסמוך על דברי רבינו הגדול ז"ל שכל מודה הודאה גמורה בחוב קיים השטר וכיון שאין לחוש לקנוניא על נכסי הקדש נאמן הוא לגמרי ומקיימין השטר מפיו ולא עוד אלא נאמן לומר מלוה בשטר יש לו לפלוני עלי מזמן פלוני וגובה ואינו צריך להביא ראיה וכן אם הודה בפקדון אמר תנו נותנין וי"מ הלכה זו בש"מ שהקדיש לאחר מיתה ולא מעכשיו ומאי קנוניא לומר שלא יאמר שום דבר שלא להשביע את עצמו שהוא חס על נכסי הקדש שלא יפסדו דומיא דהא דמקשה עלה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו כדרך שפי' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ואין משגיחין על דברי בעל הספר הזה שדחאו בשתי ידיו אבל לפי דעתי אינה אלא בשכיב מרע שהקדיש מעכשיו או שהקדיש ונעשה שכיב מרע והוא שהקדישן נמי על דעת רבים שאם הקדיש סתם אפי' אדם עושה קנוניא על הקדש ואפי' בריא נאמן מיגו דאי בעי מתשיל אכוליה הקדש דקי"ל יש שאלה בהקדש בין בפתח בין בחרטה ואסיקנא לשמעתין במסכת ערכין פרק שום היתומין בבריא כ"ע לא פליגי דאדם עושה קנוניא על הקדש וביש שאלה בהקדש קא מיפלגי מר סבר אין שאלה בהקדש כבית שמאי וחיישינן ומר סבר כיון דיש שאלה בהקדש כבית הלל ליכא למיחש לקנוניא דאי בעי מיתשיל עליה וקי"ל כמאן דלא חייש דקאי כבית הלל וליכא למינדא מינה: