שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 1 · Segment 3

פתר לה כר"ע כו'. עי' בקונט'. והוכרחתי להגיה כר"ש דלא מצינו דאמר ר"ע כל שהוא הוי אכילה אלא במתני' ועלה פריך הש"ס במאי איירי א"כ לא משני מידי. גם בבבלי בסוגיין משמע כדברי. אך מדאמר בסמוך באומר שלא אוכל אכילת תורה אף ר"ע מודה ש"מ בשאר כל האסורים מודה ר"ע שהן בכזית אפי' למלקות ודלא כר"ש. תו קשיא כיון דקיי"ל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם מ"ט דרבנן דפליגי הא ודאי לכ"ע בלשון בני אדם כל שהוא אכילה כדאמר בסמוך אם באומר שלא אוכל אכילת תורה. ש"מ בלשון ב"א כל שהוא הוי אכילה וי"ל זה הנשבע כוונתו לאסור על עצמו דבר ההוא כאלו אסרה לו התורה א"כ דינו כאלו הוא איסור תורה ואינו חייב אלא על אכילה שהיא בכזית ולא דמי לשאר שבועה דהולכין בהם אחר לשון בני אדם דהתם אמרינן החפץ הנקרא כן בלשון בני אדם אשר על עצמו כאיסור תורה הלכך אף שבלשון תורה אינו נקרא כן הולכין אחר לשון ב"א ונאסר החפץ ההוא משא"כ כאן ור"ע סובר כיון דבמפרש חייב בכל שהוא אף בסתם אמרינן כוונת הנודר לאסור על עצמן כל שהוא כאלו הוא איסור תורה אבל בכל איסורי תורה מודה ר"ע דבעינן כזית. לפ"ז לרבנן אף בשבועה חצי שיעור אסור מן התורה שהרי אסר על עצמו כאלו הוא איסור תורה וכי היכי דהתם תני שיעור אסור הכא נמי כן הוא. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ד מה"ש מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפי' היה חרדל אחד או פחות ממנו ע"כ. והדברים מבוארים כמ"ש. והא דאמר ר"פ (דף כ"ב) בקונמות ד"ה בכ"ש כיון דלא מדכר אכילה כמפרש דמי. ה"ק אלו הזכיר אכילה היינו אומרים כוונתו לאסור הככר על עצמו כאוכל הקדש ואין לחייבו בפחות מש"פ כהקדש אבל עכשיו ה"ל כמפרש דבר זה שאוסר עצמו ממנו לכך חייב בכ"ש (ועי' בתו' שם בד"ה אבל) מיהו מהא דאמר בסמוך שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כ"ש ע"ד דר"ע חייב כו' מוכח דליתא למ"ש דהא הכא לא אסר על עצמו דבר. לכך נראה בלשון ב"א אין הדבר מבורר יש שקורין כ"ש אכילה ויש שאין קורין אכילה אלא בכזית ותדע דאמר רבא (דף כ"ב) בשלא אטעום ד"ה בכל שהוא פשיטא מ"ד לטעום נמי כדאמרינן אינשי תא נטעום מידי קאי על אכילת כזית קמ"ל. והשתא טעימה ה"ל כזית בלשון ב"א אכילה לא כ"ש אלא ודאי כמ"ש (א"נ הא דאמרינן בנדרים הולכין אחר לשון ב"א ה"מ היכא דלשון ב"א סותר לשון תורה אבל הכא כשבני אדם רוצים לומר אכילת כזית נמי אומרים סתם אכילה בכה"ג ודאי אמרינן שכוונתו על כזית כמו לשון תורם ודבר זה צריך תלמוד בכמה מקומות). ורבנן ור"ע בהא פליגי רבנן סברי סתם אכילה בלשון תורה היא כזית וחצי שיעור דאסור ילפינן מריבוייא דכל חלב וה"ה לשאר איסורים א"כ אף בשבועות כן ור"ע סובר סתם אכילה בלשון תורה היא כל שהוא ואתי הלכתא לגריעותא ועד דלא אכל שיעור כזית אין בו עונש. א"כ בשבועות שהוא אסר אכילה על עצמו בסתם חייב על חצי שיעור דהא ליכא הלכתא. ור"ש סובר דלא אתי הלכתא לגריעותא אלא לקרבן אבל למלקות לא מפקינן אכילה מפשטיה שהיא בכ"ש והשתא שפיר קאמר פתר לה כר"ש דאמר סתם אכילה כ"ש אלא בהא פליג ר"ע בכל האיסורים דאתי הלכתא לגריעותא אף למלקות כדאמר בסמוך באכילת תורה אף ר"ע מודה. והא דלא קאמר ר"ע בכולא כר"ש ס"ל ואף באכילת תורה פליגי דמתני' וברייתא לא משמע כן כמפורש בבבלי בסוגיין. ואין להשיב מדברי רש"י במתני' בד"ה במדבר כו' ע"ש דהתם אליבא דר"ע קאמר. גם מ"ש (דף כ"א) בד"ה סתם כו' ע"ש כוונתו סד"א למימר הכי כיון שמקצת בני אדם קורין כ"ש אכילה. ותו' כתבו (דף כ"א) בד"ה כר"ש ס"ל ר"י דאית ליה חצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן כו' ובפ' אלו עוברין קאר"י בכל התורה אין איסור מצטרף להיתר חוץ מאיסורי נזיר ואי כ"ש למכות ל"ל צירוף. ותימא הא מסקינן בבבלי פסחים (שם) ר"י אליבא דר"ע קאמר למלתיה ע"ש ובסוגיין מסיק ר"ע לית ליה דר"ש. א"כ אין ראיה מהך דפסחים דר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כרבנן ס"ל וצ"ע. וראיתי להרב במ"ל ריש פ"ד מה"ש שהאריך בדבר והרגיש בכמה דברים שהזכרתי והנאני שכיוונתי לדעתו גם דברינו מתבארים יותר. ומ"ש כלל העולה שדין זה אם בשבועות חצי שיעור אסור מן התורה מחלוקות בין הראשונים להרמב"ן (ויש מי שאומר שמביא הר"ן היינו הרמב"ם) מותר לכתחלה ולהרמב"ם והר"ן אסור ככל איסורי תורה ע"ש תימא הרי דעת הרי"ף ותו' והרא"ש כדעת הרמב"ם שכ"כ (דף כ"ב) בד"ה אהיתירא כו' ע"ש והרא"ש כתב והאידנא אין נפקותא באלו האיבעיות עפר בכמה וחרצן בכמה דאפי' אי דעתיה אכזית ק"ל חצי שיעור אסור מן התורה וגם הרי"ף השמיט אלו איבעיות ש"מ דסובר אף חצי שיעור בשבועות אסור מן התורה וה"ל דברי הרמב"ן דברי יחיד ובטלין כנגד דעת הני רבוותא וצ"ע. והר"ן כתב בפרקין ביומא אמרינן הא דאר"י חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי א"כ אין חילוק בין שבועות לכל איסורי תורה אע"ג דהתם מכל חלב מרבינן ליה מ"מ כי היכא דילפינן מחלב כל איסורין דפשיטא לן דלא אסרי רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי א"כ ה"ה בשבועות ע"ש וקשה הא לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וכ"ת בלאו טעמא דקרא נמי ילפינן מחלב הא ודאי ליתא תינח איסורי כרת אלא איסורי לאוי מנ"ל דהא בכל מקום מצריך תרי קראי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ועוד א"כ למה לש"ס למימר טעמא דחזי לאצטרופי הל"ל סתמא דילפינן מחלב. ותו' ישנים ביומא (דף ע"ד) כתב וקשה להר"א פ' אלו עוברין יליף מכל מחמצת עירובו בלאו ומכל חלב לא יליף אלא איסורא ולא מלקות ע"ש. ונראה בחלב דייק ר' יוחנן שאינו בלאו דא"כ לא לכתוב כל ולא לכתוב אכילה בלאו אלא ה"ל למכתב לא תטעום חלב ובכרת לכתוב האוכל חלב ונכרת אלא ודאי אפי' לאו ליכא אלא איסורא אבל גבי חמץ ליכא למימר הכי וזה ברור. ומינה מוכח דטעמא משום אצטרופי דאל"כ למה לא יענש. וכיון שכן אין לחלק בין חלב לשאר איסורין. ואין נראה לחלק ולומר חלב שהוא בכרת החמירה תורה לאסור דבר הראוי לצרף אבל לא בשאר איסורין. דהא גם בהן איכא לצרופי לעונשין:

מה מפקא מביניהון. וא"ת מאי קשיא ליה מאי בינייהו הרי הדבר מפורש במתני' וי"ל ה"ק מי לא פליגי אלא בלא אוכל ואכל כ"ש כדתנן במתני' או ישנו עוד חילוקים ביניהם וגירסת הר"ן מה מפקינן מבינייהו כלומר מאי איכא בינייהו וקאמר דאיכא תלת מילי. וצריכי דאי מתני' סד"א דוקא בלא אוכל ואכל כ"ש דהחליף דיבורו במעשה הוא דמחייב ר"ע אבל אוכל ולא אכל כ"ש פטור דליכא מעשה קמ"ל דגם באוכל ולא אכל פליג ועדיין איכא למימר בקונמות מודו רבנן בכ"ש וכדאמר תו' בפרקין (דף כ"ב) ד"ה אבל כו' ד"ה בכ"ש קמ"ל דאף בקונמות פליגי. ואי אשמועינן הא ס"ד דוקא לאסור אשתו על עצמו הוא דאמר ר"ע בכ"ש דמסתמא כוונתו ללשון בני אדם שקורין כ"ש אכילה אבל האוסר נכסין בקונם שכוונתו לאסרן באסור תורה אף אכילה דקאמר כוונתו לאכילת תורה שהיא בכזית קמ"ל. אך הא קשיא לי מאי ס"ד לחלק בין קונמות לשבועות משום דבקונמות לא מזכיר שמא דאכילה וכדאמר ר"פ לפ"ז כשאומר מזו עלי קונם אין חילוק בין קונמות לשבועות ובסוגיין קאמר קונם אם אוכל ככר זה כו' א"כ פשיטא דפליגי ודוחק לומר דסד"א בקונמות דא"צ להזכיר לשון אכילה אפי' אמר אכילה לא צריך שיעורה. ובבבלי בסוגיין מפורש דאין סברא לחלק. וכבר האריכו הראשונים לפרש סוגית הבבלי (ועי' במ"ל ריש פ"ד מה"ש) ול"נ לפרשה בקצרה ויתורצו הרבה תמיהות שתמהו. וה"פ מיתבי שני קונמות כו' ואס"ד חייב בכ"ש ל"ל צירוף (בשלמא לדידי טעמא דרבנן שבועות אין מצטרפות דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה בעינן שיהא האשם בשבועה אחת אבל לא בשתים וקונמות מצטרפות דלא ילפינן קונמות משבועות דשאני קונמות כיון שלא הזכיר אכילה בקונמות ואפי' בכ"ש יש לחייב אלא דאמרינן מסתמא דעתה אכזית דאין דרך בני אדם לאסור כ"ש על עצמן א"כ מהראוי לצרפן. ור"מ אמר קונמות כשבועות דילפינן להו מהדדי ואפשר בהיקישא יליף דכתיב כי ידר נדר או השבע שבועה אלא לדידך קשיא). ושני באומר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ופריך א"ה אמאי מצטרפות כו'. (דכיון דהזכיר אכילה אין בין קונמות לשבועות ולא כלום) ושני דאמר אכילה משתיהן ופריך דכוותה שבועות כו' (א"כ מ"ש שבועות דאין מצטרפות דהא בכה"ג אחת הן ואין למעט מקרא דלאחת מאלה) א"ר פנחס שאני שבועות כו' לעולם כדאמרת מעיקרא באומר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ואפ"ה מצטרפו בקונמות דהא מיהת שניהם נאסרו עליו ע"י עצמו ודמיא לאוכל כזית חלב משני בהמות דלכ"ע מצטרפות ובשבועות אינן מצטרפות לא מקרא יליף דקרא לא קאי אלא לחלקן לחטאת ומתוך שחלוקות לחטאת אמרינן כל שהן שני שבועות אין לצרפן כלל אפי' לכזית כיון דחזינן דעשאן הכתוב שנים הרי הן כשני מינין ואלו אכל חצי זית חלב וחצי זית דם מי מצרפן ה"נ כן ולא ילפינן קונמות משבועות דכתיב תמעול מעל שמצרפין מעילה לזמן מרובה מדהחמיר הכתוב בצירוף מעילות אמרינן שעשאן הכתוב אחד לצרפן לשיעור אפילו הן שני קונמות אע"ג דנפק מינה קולא שאינן חלוקין לאשמות לא שבקינן צירוף דמפורש ביה קרא בשביל חילוק חטאת. וגדולה מזו י"ל מדכתיב תמעול מעל מ"מ יש ללמוד צירוף שני קונמות כדילפינן מיניה צירוף לזמן מרובה וכיון דעשאן הכתוב אחד אין לחלקן לאשמות. והא דפ' אמרו לו דאמר ר"ע מעילות הואיל והחמיר בהן הכתוב לצרפן לזמן מרובה יש להחמיר בהן לחלקן לאשמות בתמחויין. לא דמי לחילוק דשני קונמות דאם נאמר חילוקין הן קולא היא לגבייהו שלא לצרפן לכשיעור ועוד דהרי עשאן הכתוב אחד שחייב על צירופן דשני קונמות וכמ"ש. והא דקאמר מתוך שחלוקין לחטאת כו' הא לסברת המקשה דיליף מקרא דאחת הוה ניחא טפי לחלק הכתוב קונמות משבועות י"ל סד"א שבועות וקונמות ילפינן מהדדי ומתמעול מעל ילפינן חומרא מ"מ צרפינן וה"א כיוך דאחמר בהו רחמנא אפילו אכלו בחמש תמחויין חייב חמש כדאמר ר"ע לכך כתיב לאחת שאינו חייב אלא אחת דמאי חזית דילפינן מיניה קולא זו שאין מצרפין שני שבועות נאמר דלהקל בא שאינו חייב על ה' תמחויין לכך קאמר עיקר קרא להחמיר אתי שיהו חלוקין לחטאת אלא ממילא שמעינן מיניה שאין מצטרפות כמ"ש. והשתא ניחא קושית מהריב"ל שכתב המהרש"א דהשתא דמוקי לה רבינא בקרבן ובצירוף ש"פ אזדא לה סברת המקשה שמחלק בין קונמות לשבועות והיינו בקונמות שלא הזכיר אכילה יש לחייבו בכ"ש לא נחמיר ביה יותר שלא לצרף כמ"ש לעיל דהא לענין צירוף ש"פ אין בין קונמות לשבועות כלום לכך צ"ל טעמא דרבנן כר' פנחס:

שלא אוכל ככר זה ואוכלו חסר כ"ש ע"ד דר"ע פטור כו'. כ' תו' (ד' כ"ז) בד"ה אם כו' נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית חייב עליה אע"ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שלא יהא מעט פירורים נושרים ממנו כו' ע"ש. ותימא איך כתבו ונראה בדבר שמפורש סתירתו בירושלמי דאמר לר"ע דאוסר על עצמו בכ"ש ה"נ כ"ש הוי שיור ולא אמרינן אין לך אדם ולרבנן פחות מכזית לא הוי שיור כיון דהזכיר לשון אכילה בעינן שישייר שיעור אכילה. מ"מ הדין דין אמת ומסתייעא מן הירושלמי: