שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 8 · Segment 6

שבועה שאוכל ככר זה כו'. כתב תו' בד"ה שבועה כו' תימא שניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כו' ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה. כדאמר רבא לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל ע"כ ונראה כוונתם למ"ש הרא"ש בפירקין אהא דרבא הלכך כיון שאכל כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה מיהו כולה נמי בכלל השבועה ועל כל אכילה ואכילה דידה נשבע וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול כולה ע"ש. אך לשון שמא יש לחלק דחוק קצת. וראיתי בלחם משנה פ"ה שמקשה קושית תו' ותירץ כמ"ש ולא כתב כן בשם התו'. ונראה מתני' איירי בככר שהוא פחות משני זיתים וקמ"ל כל שאוכל ממנו כזית ה"ל כאלו אכלה כולה כמ"ש תו' (דף כ"ז) בד"ה אם כו' ועמ"ש לעיל בד"ה שלא כו' ועינון נכון הוא:

שוא ושקר נאמרו כו'. עי' בקונטרס וכ"ה בבבלי (דף כ) וקשה השתא שנאמרו בדיבור אחד לכתוב לא ינקה ותו לא וי"ל איצטרך לאשמועינן אם לא ינקה ע"י ב"ד של מטה לא ינקה ה' אפי' קרוביו משא"כ בשאר עברות נפש החוטא' היא תמות. ולקמן בבבלי (ל"ט) לא מייתי דקרובים נענשים אלא מקרא דכתובים. ותו' כתבו (דף כ"א) בד"ה אמר כו' וא"ת אמאי כו' ע"ש ולפמ"ש נק"מ. עוד כתב תו' שם בד"ה קמ"ל וא"ת א"כ בלא דיבור אחד דרשינן ליה מלא ינקה ה' כו' וי"ל השתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו והירושלמי פליג ע"ש. ונראה לתרץ קושייתם לפמ"ש תו' שם בד"ה אמר כו' דאיכא למידרש קרא ה' לא ינקה לדרשא אחרינא ועי' במהרש"א שם א"כ אי לאו שנאמרו שניהם בדבור אחד ס"ד למדרש קרא לדרשא אחרינא אלא דקשיא השתא שנאמרו בדיבור אחד לא ינקה ל"ל ולפמ"ש ניחא לא ינקה איצטרך שאף הקרובים נענשים אלא סד"א קרובים לא ינקו כלל אפי' אם קיבל הנשבע עונשו קמ"ל לא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מנקים אפי' משפחתו דאחר שקיבל עונשו אף הם מעון מנוקים:

מחלליה מות יומת כו'. עי' בקונט' וכ"כ הי"מ. והרב בעל הליכות עולם כתב ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור מפני שהעשה תנאי מלא תעשה כאלו תאמר לא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו והוא ענין תנאי שכתבתי ע"ש. ולדבריו נראה קחשיב עשה דדחי ל"ת שיש בה מיתת ב"ד כגון שבת. ול"ת שיש בה כרת כגון עריות. ול"ת שאין בה אלא מלקות כגון שעטנז לומר דכולן לאו דחיי' נינהו אלא תנאי הוא בלאו. וקחשיב ולא תסוב לומר אפי' בדבר הנאמר לשעה אינו דחיי' אלא תנאי. ועיון ברור הוא זה. ועי' בס' יבין שמועה ועי' מ"ש עוד בתו' נדרים שם בסוגיה זו ועי' בדרושים: