שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 8 · Segment 7

ידוע לשנים כו'. כתב הלח"מ פ"ק מה"ש הלכה ד' בבבלי בפרקין (דף כ"ה) פריך רבא אהא דאמר שמואל מידי דליתא בלהבא פטור מהא דאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם הא לא ניכר חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתא בלהבא ומשני ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר משום שקר אבל משום ביטוי לא היינו לשמואל. משמע לרב דקיי"ל כוותיה עובר משום ביטוי. ומדברי הרמב"ם נראה מבואר שאינו לוקה משום ביטוי ע"ש. ובסוגיין מבואר דלכ"ע אינו לוקה משום ביטוי. ואף רבא דפריך מעולא ולא פריך ממתני' כמ"ש תו' שם נראה טעמיה משום דמתני' אפשר לפרושי הא אינו משנה פטור לגמרי והיינו בנשבע על דבר שאינו ידוע לכל כמו שאכתוב בסמוך אבל עולא דמחלק בין שני בני אדם לשלשה א"כ ודאי דאינו פוטר לגמרי וס"ד בשאינו ידוע חייב משום ביטוי. ומפרש רבא אף עולא לא קאמר אלא בשאינו ידוע חייב משום שקר אבל משום ביטוי לא מחייב דהא בשעה שנשבע שקר יצא מפיו עוד כתב הלח"מ שם ובסוף פ"ה משמע מדברי רבינו שאם אינו ידוע אלא לשני בני אדם אינו לוקה ובגמרא משמע בין לרב בין לשמואל לוקה וצ"ע ע"ש ובמ"ש סוף פ"ה. ואין כאן תימא שהרמב"ם ה"ק לא מיקרי שוא אלא דבר שאין בו ספק לשום אדם וידוע לשלשה בני אדם שנשבע לשוא אבל אם אינו גלוי לכל אדם כגון שהשמש קטנה או גדולה מן הארץ פטור אבל אם נשבע בדבר שאין בו ספק וידוע לשני בני אדם מודה דה"ל שבועת שקר דהא בשעה שיצאה שבועה מפיו יצאה לשקר כמ"ש סוף פ"ד. ודבריו מבוארים בסוגיין ועמ"ש נדרים (ס"פ ג') בד"ה אלא כו':