שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 4 · Segment 3

רבי בא בר ממל בעי ע"ד דר"י כו'. כתב תו' (דף כ"ד) בד"ה שלא כו' ותימא אמאי לא פריך מהכא לר"י וי"ל משום דדלמא קסבר ר"י דאיכא שום תנא דאית ליה איסור כולל באיסור הבא מאליו ולא בבא מעצמו כו' ע"כ. וקשה א"כ צ"ל תלתא תנאי בדבר דרבנן דמתני' אית להו כולל אפי' באיסור הבא מחמת עצמו א"כ תקשי ר"י מ"ט לא אמר כר"ל מאי קאמרת דמוקי מתני' כדברי הכל הא אף כי מוקי לה בכולל צ"ל דלאו ד"ה היא וי"ל למ"ש תו' (דף כ"ג) בד"ה דמוקי כו' דאין לחוש ממאי דאיכא תנא דל"ל איסור כולל כיון כו' ע"ש ניחא קצת. מיהו בסוגיין מפורש דאף לר"י פריך ממתני' דכריתות ונטר הש"ס עד דסיים רבא למילתיה שהוא כמו פירוש לדברי ר' יוחנן:

אם באומר שבועה שלא אוכל בשר כו'. מהכא שמעינן דבשר וחלב מין ושם אחד הן דהא אאוכל חלב דתנן במתני' קאי וזה סייעתא למ"ש הרשב"א והר"ן פ' ג"ה בשם הראב"ד. ועי' פ"ח י"ד סי' צ"ח. אלא שבבלי בסוגיין קאמר ואי איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחלב. ואי סובר חלב בשר מיקרי הל"ל כגון שאמר שבועה שלא אוכל בשר כדאמר בסוגיין. וכ"ת סובר הבבלי בעינן כולל מפרש שיזכור גם האיסור י"ל לפירש"י שם בד"ה ה"ג אלא כדרבא כו' ע"ש מפורש דר"י מוקי מתני' באומר סתם שלא אוכל וכולל איסר והיתר יחד בלשון אחד. ותו' כתבו בד"ה שלא אוכל תמרים וחלב מפר"ת דאתי' בלאו והן דמשמע נמי חלב קיבה וחיה לפי שמזכיר עמו דבר היתר אבל בלא"ה לא משמע אלא חלב האסור עיקר החלב. ר"ל אי חלב משמע נמי דהיתירא הל"ל משכחת לה חמש כגון שאומר שבוע שלא אוכל חלב ול"ל לש"ס שנשבע שלא אוכל תמרים לכך הוצרכו לומר לפי שמזכיר עמו דבר היתר. הרי שאם כלל איסור והיתר בחד אע"פ שלא פירש האיסור לעצמו חייב אתרווייהו ואי המ"ל בקצרה בלא תמרים לא ה"ל לש"ס להזכירן א"כ קשיא הל"ל שבועה שלא אוכל בשר ודלא כהראב"ד אלא כהאגור ואו"ה דאמרי בשר וחלב שני מינים הם. מיהו י"ל אע"ג דבעלמא אחד הם הכי בשבועה אמרינן אהיתירא מישתבע ולא על האיסור. וגם בהא פליג הירושלמי וצריך עיון:

והפסח בתוכן. עי' בקונט' שהגהתי. ואפשר לקיים הגירסא וה"ק כיון שהפסח בתוכן ה"ל כנשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חלה כלל דה"ל כמיחל שבועה על האיסורין. ועלה קאמר ר"י ותשמע מינה כו'. דלפום הגהתי הוכחת ר' יוסי אינה מוכרחת דאיכא למימר דסובר ר"ז אהיתירא מיהו חל אבל השתא דייק שפיר וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

שלא אוכל עשרת ימים כו'. משמע דאפשר לצום עשרת ימים כאחד דאל"כ ה"ל שבועת שוא ומאכילין אותו מיד כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה"ש. ותימא דגרסינן בירושלמי נדרים פ"ב (סוף ה"א) שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו משמע דסובר שאפי' ג' ימים אי אפשר לצום דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא גם לשון ממתינים משמע הכי. מיהו אין גירסא דנדרים נכונה דחזינן דאפשר לצום ג' ימים וג' לילות ואין לחלק בין דורות הראשונים לדורותינו דהא כתיב במגלת אסתר וצומו עלי ג' ימים וג' לילות. והרמב"ם כתב נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום שבעה ימים אין אומרים ייעור זה ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ויאכל ויישן אלא מלקין אותו מיד משום שביעת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה. הנה דבריו סותרים דברי הירושלמי בשתים שמירושלמי משמע שאי אפשר לצום שלשה ימים והוא כתב שבעה ימים. ולירושלמי אומרים לו שיצום עד שיצטער והרמב"ם כ' מלקין אותו מיד. והכ"מ שם מייתי דברי ירושלמי דנדרים ולא הזכיר כלל מזה שכתב ג' ימים. ועמ"ש נדרים שם בתו' והטעם שכתבתי שם בשם הט"ז. כ"כ הר"ן בפרקין. ושם הגהתי שבועה שלא אוכל שבעה ימים כמ"ש הרמב"ם. ול"ק מהך דהכא דכאן לא איירי אלא בנשבע לצום עשרת ימי התשובה ולא הלילות: