שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 10

ר"י בעי כו'. עי' בקונט'. בבבלי משני קושית ר' יוסי ומחלק בין ספק ידיעה למקצת ידיעה ע"ש והירושלמי לית ליה לחלק ביניהם דהא מיהת לא ה"ל ידיעה גמורה. ומהא דבעי ר' ירמיה לעיל בר"פ ור"ח לקמן אין להוכיח די"ל כולא מילתא קבעי להו אי ידיעת ספק או מקצת הוי ידיעה. ולהבבלי קשיא כיון דסובר ר"ש ספק ידיעה לא הוי ידיעה ש"מ שאין לחלק בין ידיעה קמייתא לבתרייתא א"כ אף מקצת ידיעה אינה כלום דאילו היה לו מקצת ידיע בתרייתא ודאי דאינו מביא קרבן וי"ל:

אר"י בר בון אתיא דר"ש כר"ל. וקשה א"כ מאי דוחקא דר' יוחנן דמוקי לברייתא דתני בה ראה לובן ואודם כאחד פטור כר"ש ה"ל למוקמא כר"ל ואפשר ר' יוחנן מוקי לר"ש בשכח וכדשני ר' שמואל וברייתא נמי איירי בשכח וע"כ לומר כן דהא ר' יוחנן פליג אחזקיה לקמן סוף פרקין וסובר דלא פליגי ר"א ור"ע אלא משמעות דורשין א"ב ולתרווייהו א"צ לידע באיזה טומאה נטמא והיינו טעמא דהבבלי דמחלק בין מקצת לספק ידיעה דבעי לשנויי אף לר' יוחנן שמעינן מהא דר' יוחנן לית ליה דר"י בר' בון. מיהו מדקאמר כן רש"א כאן עד שידע אם באודם כו' משמע דגם ר' יוסי מוקי לברייתא כר"ש ודוחק ויותר היה נראה דה"ג כן רש"א כאן עד שידע באיזה שביל נטמא א"נ ה"ג כן ר' לעזר אומר כאן עד שידע אם באודם נטמא כו'. ור' יוסי פליג אר' יוחנן ומוקי לברייתא כר' ליעזר דהוא מארי דשמעתתא. גרסי' נדה (דף כ"ח) אמר רב אנדרוגינוס שראה אודם ולובן כאחד אין חייבין על ביאת מקדש שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית לימא מסייעא ליה ראו אודם ולובן כאחת אין חייבין על ביאת מקדש מ"ט לאו משום שנאמר מזכר כו' אמר עולא ר"א היא כו' ע"ש הרי מפורש רב פליג אר' יוחנן ור' יוסי ועולא כר' יוסי. והרמב"ם כתב פי"א מה' שגגות נטמא וידע אבל לא ידע באיזה אב נטמא כו' ונודע לו אחר שנכנס באיזה אב נטמא חייב. וכתב הלח"מ וקשה אי מדמה ר"ע ידיעה דקרבן עולה ויורד לידיעת חטאת א"כ ידיעה בתחלה נמי עד דידע באיזה אב נטמא ואי לא מדמה ידיעה בתרא נמי לא ליבעי וע"ק הך דנדה אמאי מוקי לה כר"א הא אפי' כר"ע אתיא דכיון דגם בידיעה בתרא א"א לידע אם באודם או בלובן נטמא א"כ אינו בר קרבן וצ"ע ע"כ. הנה קושיא קמייתי ל"ק דהא קיי"ל ידיעה קמייתא אפי' במקצת או בספק הוי ידיעה א"כ לא גרע ספק באיזה אב נטמא מספק טומאה דעלמא וזה פשוט וברור והא דפריך הש"ס (דף י"ח) דר"א אדר"א הא לא דמי ידיעה דהכא לידיעה דחלב ונותר במכ"ש פריך דהכא בידיעה קמייתא מצריך שידע באיזה אב נטמא כ"ש התם דאיירי בידיעה בתרייתא. וקושיא שנייה איכא לאקשויי גם אקרא ל"ל מזכר כו' תיפוק ליה שאין לו ידיעה בתרייתא באיזה אב נטמא מיהו הא איכא לתרוצי זה שאין לו ידיעה בתרייתא לא מהני אלא לפטרו מקרבן דכתיב ביה בה עד דידע באי זה חטא כמפורש בבבלי (דף י"ח) וסד"א שחייב מיהת בשילוח דהא טמא ודאי הוא קמ"ל דאף מן השילוח פטור דלא מיקרי טמא וז"ל הרמב"ם פ"א מה' מקוואות ראו לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה וקדשים אבל אין חייבין על ביאת המקדש שנאמר מזכר כו' עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או נקבה ודאית. וצ"ל הא דשורפין עליהן תרומה וקדשים דרבנן דאי דאורייתא קשיא מתני' דפרה פי"א וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש. ואס"ד דאורייתא הא איכא אנדרוגינס שראה אודם ולובן כאחד שטעון ביאת מים מד"ת ואפ"ה אין חייבין עליהן על ביאת המקדש אלא ודאי מן התורה לא מיקרי טמא ומדרבנן הוא דשורפין עליהם תרומה וקדשים וכ"ת תינח אנדרוגינס שאר טמאים שאינן יודעים באיזה אב נטמאו שטעונים ביאת מים מד"ת דהא טמאים נינהו ואינן חייבין בקרבן עולה ויורד דהא ליכא ידיעה בתרייתא וה"ה שאין חייבין על ביאת המקדש י"ל אין לדמות קרבן לחיוב כרת דודאי חייב כרת על ביאת מקדש אף שאינו יודע באיזה אב נטמא. אך קשה בנדה (שם) פריך הש"ס א"ה תרומה נמי לא נשרוף דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה כו' האי מיבעיא לכדר"י כו'. ש"מ הא דשורפין תרומה דאורייתא הוא. א"כ הדרא קושיא לדוכתא אכללא דכל הטעון ביאת מים כו' וצ"ע. ונראה ליישב קושית הלח"מ השנייה אי לאו קרא לא ילפינן עולה ויורד מחטאת ואפי' ידיעה בתרייתא דעולה ויורד לא בעי שידע באיזה אב נטמאה אלא מדכתיב מיעוטא באנדרוגינס שמעינן הואיל ואין לו ידיעה בתרייתא פטור ה"ה כל שאין לו ידיעה בתרייתא פטור. וליכא למימר א"כ מנ"ל מדלית ליה ידיעה בתרייתא נימא מדאין לו ידיעה קמייתא שהרי כבר אמרנו ידיעה קמייתא הוי ידיעה במכ"ש דספק ידיעה. אך קשה דלמא הא דמיעט קרא אנדרוגינס לאו מטעם דאין לו ידיעה אלא משום דה"ל בריה בפני עצמו ומצינו שמיעטו קרא בהרבה מקומות י"ל כיון דאיכא לפרש הטעם משום דאין לו ידיעה ומצינו כיוצא בו בחטאת אמרי' כן ואע"ג דהכא איכא טומאה ממ"נ ולא משום גזירת הכתוב או משום דה"ל בריה בפני עצמו:

ניחא תמן כו'. עי' בקונט'. וקשה הא כבר אמרנו טעמא דר"ש בשבילין כר' ליעזר א"כ ראה אודם ולובן נמי פטור דהא בבבלי נדה מדמינן להו להדדי לכך נראה דה"ק וכרשב"י מוקמינן לה דאי לת"ק אליבא דר"ש קשיא הניחא שבילין כו' אבל ראה אודם ולובן ידיעה ודאית היא וכי היכי דמחייב ר"ש בראשונה איכא לחייב נמי בהא. ויותר היה נראה דגרסינן הך ניחא תמן כו' קודם דר"י בר' בון ועלה קאמר ר' יוסי הך ברייתא אתיא כר' ליעזר: