שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 9

ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש חייב. וא"ת הא נ"מ לנדה שטבלה לשרץ שאינו עולה לנדתה ואסורה לבעלה וי"ל נדה דדמיא לחולין אינה צריכה כוונה לכך עולה לה אפי' מקל לחמור. אך קשה לר' יוחנן דאמר בבבלי חולין (דף ל"א) נדה שנאנסה וטבלה אסורה לביתה דלנדה צריכה כוונה הל"ל נ"מ לצדה דהא הכא אליבא דר"י קיימינן וי"ל ניחא ליה לשנויי אליבא דכ"ע. והא דקאמר ונכנס למקדש לאו דוקא ה"ה דנ"מ לאכילת קדש ולתרומה שגם הן צריכין כוונה. אך קשה חייב דקאמר משמע חייב בקרבן א"כ צ"ל אדאורייתא לא עלתה לו טבילה לחמור והא דבעי כוונה לקדש אינו אלא מדרבנן וכן מפורש ברמב"ם פי"ג משאה"ט וז"ל וכן עשו מעלות בטבילה טבל בלא כוונה ה"ז טהור לחולין ואסור במעשר עד שיתכוין למעשר כו' טבל לתרומה אסור בקדש עד שיתכוין לקדש כו' כל מעלות אלו מד"ס אבל דין תורה הואיל וטבל מ"מ הרי הוא טהור לכל והא דמשמע פ"ב דחולין (שם) דלטבילת קדש צריך כוונה היינו צריך כוונה לטבול לאפוקי אם ירד להקר לא מהני לקדש אבל שיכוין לטהר מטומאה חמורה דוקא לא שמענו. וז"ל הרמב"ם פ"ק מה' מקואות נדה שנפלה לתוך המים או שירדה להקר ה"ז מותרת לבעלה אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה ע"כ. והא דתנן פ"ב דחגיגה טבל לחמור הותר לקל. אבל טבל לקל לא הותר לחמור. ארישא קאי אם טבל לחטאת הותר לקדש איפכא לא. אבל טבל לטומאה קלה עלתה לטומאה חמורה וצ"ע:

סככות ופרעות עי' בקונט'. וכ"פ רש"י והרע"ב במתני' דנזיר פ"ז. אך קשה א"כ אינו אלא ספק ואיך קאמר ר"י שהן תורה אצל תרומה ובירושלמי נזיר שם גרסינן ר' ירמיה בעיא אם לשרוף אפי' על ספק דבריהן שורפין. ש"מ דהנך לאו ספיקות נינהו ודוחק לומר דעל ספק שעיקרו מדבריהן קאמר. ועוד אי ספיקא הם לא שייך לקרותך טומאה חמורה ומאי איכא בינם לשאר ספק טומאה ומ"ש דאיבעיא להו בסככות ופרעות ולא בכל ספק טומאה. לכך נראה כפי' הרמב"ם שם שהאילן או האבן מאהיל על האדם ועל הטומאה אלא שאינן יכולין לקבל מעזיבה ואינן אהל גמור. וז"ל הרמב"ם פי"ג מהט"מ בד"א בשהיה אהל חזק אבל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ מן התורה אבל מד"ס מביא ואינו חוצץ כגון סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה מביאין וחוצצין מן התורה ואם אינן ראויין לקבל מעזיבה כו' מביאין מדבריהם ואינן חוצצין. והיה נ"ל להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דגרסינן בבבלי נזיר (דף נ"ג) ועל אלו דסיפא למעוטי אבן מסכוכית. ופי' הרמב"ם ותו' ר"ל למעוטי סככות ופרעות. וכתב תו' וקשה הא תנא סיפא אבל סככות ופרעות אין מגלת עליהן ונ"ל תני והדר מפרש. וזה דוחק. אבל לשיטא הרמב"ם ניחא בא למעט אף סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה ומסיפה לחוד לא שמעינן אלא סככות שאינן יכולין לקבל מעזיבה. וכ"מ לשון הרמב"ם פ"ז מה' נזיר אבל נטמא באחת מי"ב אלו כו' או שהאהיל עליו ועל הטומאה שריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות כו' אינו סותר ואינו מגלח. מדסתם דבריו משמע שעל כל הסככות ופרעות אינו מגלח אפילו יכולין לקבל מעזיבה. אלא לפ"ז קשיא גמרא דנדה (ד' ס"ח ע"ב) דתניא שם א"ל ר"י לר"א אי אתה מודה בנזיר שהילך סככות ופרעות שמונה בסירוגין ור"א כו' נזיר שהילך סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזור ורבנן בדאורייתא לא מיחלף. ואס"ד דגם על סככות שיכולין לקבל מעזיבה אין הנזיר מגלח הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע. ועמ"ש בירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג) בתו' בד"ה אבל כו' ובד"ה סככות כו':