שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 6

א"ל מהו שיקרבו זה בזה. במתני' פירשתי ר"מ הוא דאמר ליה וכ"פ רש"י. וקשה מסקנת הבבלי (דף י"ב) אלא ר' יוחנן גמרא גמירא לה לדברי ר"ש אין נפדים לדברי חכמים נפדים משמע האי א"ל ר' יהודה היא. וכן מוכח מדברי תו' בד"ה מקיצין כי' רבנן דאמרו לו סברי לב ב"ד מתנה עליהן ע"ש ואלו לר"מ הכא אין צריך לתנאי ב"ד דהא כפרתן שוה אבל לר"י איצטרך לתנאי ב"ד וממ"ש רש"י (דף י"א) בד"ה כולן ימותו דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן במתני' לא קרב ברגל זה כו' ע"ש נראה דסובר ר"י אמרו לו לכך קאמר דלא דמיא למתני'. אך מה שסיים אבל אלו אינן ראויין עד יה"כ לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה וה"ל מתרומה ישנה לכך ימותו כו' ע"כ תימא הא ר"י סובר חובות של שנה זו קריבות לשנה הבאה ולכך ימותו משום תקלה כמפורש פ' שני שעירים (דף ס"ה) ועוד מדבריו משמע דכולן עברה שנתן לשנה הבא וקשה הא פר בן שתים או שלש. וכן מפורש ביומא שם (דף ס"ו). ובפ' הוציאו לו (דף נ) פי' בד"ה כולן ימותו דה"ל חטאת שכפרו בעליה כו' ע"ש ואין דבריו כמסקנת הש"ס פ' שני שעירים. גם לכ"ע לא מיקרי כפרו בעליה אם אפשר להקריבו לכיוצא בו ממש כגון ר"ת בר"ח וכ"מ דברי רש"י כאן ותו' (דף י) בד"ה מהו כו' וצ"ע ועוד אי ר"מ אמר לר"ש ומטעם דכפרתן שוה ה"ל להשיב כיון שכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וקריבין על מזבח החיצון לכך יקרבו אבל אי ר"י אמר לו והטעם לדידיה משום לב ב"ד מתנה עליהן א"כ אף הפנימי יקרב ברגל ושאלתו מהו שיקרבו זה בזה קאי נמי על הפנימי צ"ל אף תשובת ר"ש היתה גם על הפנימי ושפיר אמר שכולן באין על טומאת מקדש וקדשיו ואפילו הפנימי. אך לשון הברייתא בבבלי (דף י"ב) ולעיל בירושלמי דתני ומודה ר"ש כו' שכולן באין לכפר על מזבח החיצון מפורש פנימי אין מקריבין ברגל אחר. ועוד פנימי לר' יהודה ודאי אין מקריבין דתניא (דף י"א) פר ושעיר של יה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כו' כולן ימותו דברי ר"י. מיהו לזה י"ל אבודין שאני כדמשני הש"ס שם. והא דאמר מהו שיקרבו זה בזה היינו כשמצאו נאה הימנו שמצוה להקריב המובחר דדרשינן אחד מיוחד שבעדר ומניחין הראשון שהוא רע הימנו עד רגל הבא וזה שכיח. ופי' זה מוכרח דאל"כ קשיא קושית תו' (דף י"א) בד"ה ר"ש כו' לישני אבודין שאני כו' ע"ש. ותירוצם א"נ אינהו גופייהו לא שכיחי כו' מ"מ שעירי החיצונים שכיחי טובא ע"כ קשה הא אי הוה משני לב ב"ד כו' לא הוה משני מידי אחיצון דיה"כ מאי קאמרת הואיל ומתנין אשאר חיצונים מתנין נמי אהאי א"כ נאמר הואיל ומתנין אשעירי ציבור דכולא שתא מתנין נמי אפנימי ועי' במהרש"א (דף י"ב) בתו' בד"ה וממאי כו'. אלא ודאי כמ"ש מתני' איכא לפרושי בשאינן אבודין אלא שנמצא אז יפה מהן ועליה א"ל מהו שיקרבו לכך ליכא לשנויי אבודין שאני וכי תימא אם כן מאי פריך ממתניתין הא האי שינויה דמשני עדיפא ליה דגם אבודין יקרבו י"ל כיון דלא בעי' ליה על אבודין מהו שיקרבו כו' דגם לר"י אינן קרבין לא היה לו להשיב על דבר אשר לא שאלו ממנו. ורש"י שפירש במתני' בד"ה א"ל מיהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר יום הכפורים כו' ע"ש לשיטתו אזיל דמפרש למתני' ר"מ א"ל אבל לפי מ"ש דר"י אמר ליה לא קאי אאבודין. ורש"י כתב (דף י"א) בד"ה נימא כו' ולמה ליה לשנוייא דחיקא כולן באין לכפר כו' ע"כ א"כ מעיקרא לא קשיא דלעולם שינוייא דלב ב"ד ניחא דהך שינוייא דחיקא הוא. ואפשר כוונתו דבזה צריכין להוסיף שכולן מכפרים על החיצון וכמ"ש תו' (דף י"ב) בד"ה שמתחלה כו' ע"ש. ודברי רש"י נראין שמיושב בזה קושית תו' (דף י"ב) בד"ה מקיצין כו' וא"ת ממתני' היכא דייק דלמא הא דלא אהדר לב ב"ד כו' משום דלא איצטרך ע"כ. ואי שינוייא דחיקא הוא דייק שפיר דה"ל לשנויי לב ב"ד כו'. ומ"ש תוס' (דף י"ב) בד"ה וממאי דר"י היא תימא כי אתיא נמי כר"י י"ל שאני חטאת צבור דלית ליה תקנתא ברעיה דהא ר"י אמר לעיל כולן ימותו ע"ש ר"ל כיון דסובר ר"י חטאת צבור שכפרו בעליה באחר למיתה אזיל הלכך לב ב"ד מתנה עליהן דפעמים כלה שנה שלהם קודם שיבא רגל או ר"ח ואי אפשר להקריבם אז ואפי' חיצון דיה"כ ברגלים או דרגלים ביה"כ אבל פנימי לא דלא שכיח שנזהרין בקדושתו כמ"ש תו' (דף י"א) בד"ה ר"ש כו' ע"ש. ודלא כמ"ש המהרש"א וצ"ע ומהא דאר"י בסמוך דברי חכמים משנין כו' אין להוכיח מאן א"ל דאפילו ללישנא בתרא בקונט' הכי פריך כיון דגמרא גמירה ליה לר' יוחנן דאמרו לו סברי לב ב"ד מתנה א"כ מאי שאלו לר"ש הא מצי להדר להו לב ב"ד כו' וצריך לשנויי כשיטתו והשיבוהו לו:

שאין קרבנות צבור נקבעין כו'. עי' בקונט' וכן פירש"י. אבל לשון שאין קשה ועוד כיון שהסכין מושכתן אפילו לקרבן ציבור כמות שהיה יקרב ומאיזה טעם לא יועיל להם ההפרשה מ"ש מקרבנות היחיד. לכך נראה לרבנן קאמר תנאי ב"ד הוא שלא יקבעו קרבנות צבור אלא בשחיטה. וכ"כ תו' ולולי דמסתפינא אמינא בבבלי (דף י"ב) גרסינן ואף ס"ל להא דר"י דאמר ר' יהודה אמר שמואל סכין מושכתן למה שהן תניא נמי הכי לשם אותו זבח שהוא קרב לשמו הוא קדש משעה הראשונה. וכדאמר ר' יודן כאן: