תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי ראש השנה · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 8

בעון קומי ר"ז בין רגל לרגל מהו שיעבור התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תוקרב בשני למתירין לו לעבור. ועוד מן הדא ועשית בעשה השמר בל"ת כלום הוא עובר בעשה ול"ת לא עד שיעברו עליו ג' רגלים ר' אבין בשם רבנן דתמן באומר הרי עלי עולה להביא בשני בשבת כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר. לפרש הסוגיא הזאת ולהבין החילוק שבין בבלי לירושלמי דבבבלי אמרינן לאחר ג' רגלים עובר בכל יום בב"ת ובירושלמי בסוגיא דידן אמרינן דעובר על כל רגל ורגל. נלפענ"ד דה"פ ע"פ מה דמבואר בבבלי דף ו' ע"א מוצא שפתיך ל"ל מובאתם שמה והבאתם שמה נפקא תשמור זו מצות ל"ת ל"ל מלא תאחר לשלמו נפקא חד דאמר ולא אפריש וכו' הסוגיא הזאת חמורה מאוד בהא דפריך דלמה לן העשה ול"ת של מוצא שפתיך הא ידעינן מובאתם והבאתם שמה נפקא ז"א דמובאתם שמה לא ידעינן רק דעובר ברגל הראשון אבל באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת דקבע מעצמו זמן הבאה לא נפקא לן מקרא דובאתם ואיצטריך תרי קראי הקרא דמוצא שפתיך קאי להיכי דקבע מעצמו זמן והקרא דובאתם שמה קאי להיכי דלא קבע זמן בעצמו קבעה לו הרתורה זמן לעשה וכן ל"ת דב"ת ול"ת דתשמור הוא דל"ת דתשמור הוא לשקבע זמן בעצמו ול"ת דב"ת שלא קבע לו זמן בעצמו וקבעה לו התורה זמן וכמו דאיתא בירושלמי ר' אבין בשם רבנן דתמן באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת כיון שבא שני בשבת ולא הביא עובר. ע"ז צריכין לקרא דמוצא שפתיך תשמור לעשה ול"ת ולפענ"ד היא קושיא עצומה מאוד. וע"כ נראה לפי עניות דעתי לבאר החילוק שבין בבלי וירושלמי בזה ע"פ שיטת הרא"ש ז"ל דמובא ביו"ד סי' רכ"ח ובחו"מ סי' ע"ג דהנשבע לשלם לחבירו וקבע לו זמן פירעון ועבר הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת וכתב הרא"ש ז"ל כי הזמן הוא לזרז הפירעון אבל העיקר הוא על הפירעון גופי' ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל דעבר על השבועה ואינו מחויב עוד לאכול דהתם עיקר השבועה על היום כיון דאינו מחויב לאכול בלא השבועה אבל הכא דמחויב לו בלא"ה ע"כ עיקר השבועה על גוף הפירעון והזמן לזרז ועיי' בגליון רבינו ע"א ז"ל דמביא שם דהזמן הוא פי' מיום הזה ולהלאה יתחיל החיוב עיין שם בט"ז ז"ל ובהגהות ובבאור הגר"א ז"ל עיי"ש:

ועפ"ז יתבאר ענינינו בע"ה דלכאורה נחקור הא דתלה רחמנא העשה דובאתם שמה והל"ת דב"ת ברגלים אם הוא מחמת נדרו שקבעה לו התורה זמן להבאת נדרו או דילמא דהוא חובת הרגל וה"ק רחמנא בשעה שתעלה לרגל מחויב אתה להביא את הקרבן שנדרת וחיובא דרגל הוא וכמו דמחויב בחובת הרגל להביא קרבן חגיגה ועולת ראיה והוא חיובא דרגל ה"נ מחויב להביא העירכין והחרמים והצדקות וההקדשות בעת שעולה לרגל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מעה"ק והיא חיובא דרגל בלבד. ויהיה נפ"מ גדולה בזה אם הוא חיובא דרגל אם עבר הרגל ולא הביא הר"ז מעוות לא יוכל לתקן באמצע השנה ואינו עובר עוד לאחר הרגל באמצע השנה כי אם עד שיבוא רגל אחר כמו בלא הביא ברגל עולת ראיה וכן כל חובת הרגל אבל באם הוא קביעת זמן על הנדר וקאמר רחמנא דבקביעת זמן זה עובר בעשה ול"ת א"כ אפילו כשעבר הזמן עובר ג"כ כההיא דתשובת הרא"ש ז"ל דכיון דחייב בלא"ה א"כ העשה הוא על עיקר ההבאה ולא על הזמן ואפילו לאחר שעבר זמן דובאת מ"מ מחויב לקיים והבאתם כההיא דתשובת הרא"ש ז"ל ממש אבל אי הוא חובת הרגל אינו עובר רק על ובאתם והבאתם אבל לאחר ובאתם ליכא שום חיוב דוהבאתם ועוד נפ"מ באם קבע לו זמן בעצמו כגון הרי עלי להביא עולה בשני בשבת כיון שבא שני בשבת ולא הביא עובר בב"ת באם ב"ת הוא רק קביעות הזמן אבל אם הוא חובת הרגל לא מצינו בנדרים בעבר הזמן דעובר בב"ת דב"ת היא לענין של חובת הרגל ולפי מה דקי"ל במס' נדרים ד"ד ע"א דבקובע זמן עובר בב"ת לאלתר וא"כ לשיטת הש"ס דילן ע"כ דעיקר העשה והל"ת הוא משום הלכת נדר ומשום נדר נגע בה מובאתם הוא קביעות זמן שקבעה תורה למי שלא קבע מעצמו אבל בקבע מעצמו עובר מיד בב"ת ע"כ שפיר פרכינן ל"ל מובאת שמה והבאתם שמה נפקא ונצרך לאמר דמוצא שפתיך מיבעיא לן שאינו עובר עד ג' רגלים או רגל אחד כגון דקבע זמן מעצמו כתירוץ הירושלמי הנ"ל ועובר מיד ז"א דכיון דובאת שמה הוא רק קביעת הזמן למי שלא קבע לו זמן וכן ל"ת דב"ת א"כ פשיטא דלא גרע זמן שקבע לו בעצמו לזמן שקבעה לו התורה וכמו שעובר בעשה בזמן שקבעה לו התורה ועובר על והבאתם בזמן ובאתם והבאתם כן נמי עובר על והבאתם בזמן שקבע לו דהא העשה של והבאתם אינו בשביל החובת רגל אלא דהוא קביעת זמן להנודר שקבע מעצמו וכן בב"ת נמי דכוותי' דכיון דלא תלי העשה ברגלים אלא בקביעת הזמן של נודר ממילא כשקביעת הזמן ברגלים עובר ביום ההוא ולהלן וכשקביעות הזמן מעצמו עובר מיום ההוא על הל"ת דב"ת ומפורש כן בר"נ ז"ל במס' נדרים דף ד' ע"א דבאומר הרי עלי להביא קרבן מיד דקם ליה בב"ת לאלתר דמה לן כשהגיע הזמן של ובאתם או הגיע הזמן אחר שקבע לו מעצמו כיון דמצינו דעובר בעשה משהגיע הזמן של ובאתם שמה דהוא אך קביעות הזמן א"כ פשיטא דעובר תמיד בעשה משהגיע הזמן וכן בב"ת מאי נפ"מ בין הזמן של ובאתם לזמן אחר כיון דובאתם אינו חובת הרגל אלא קביעות זמן לנודר ע"כ מתרצינן בש"ס דילן דחד דאפריש ולא אקריב וחד דאמר ולא אפריש וכן ס"ל נמי לש"ס דילן דאם עבר ג' רגלים עובר בכל יום בב"ת משום דאינו חובת הרגל אלא קביעות זמן לנודר ועובר בכל יום כההיא דתשובת הרא"ש ז"ל דעיקר לא תעשה היא לגוף ההבאה מהזמן ההוא והלאה אבל שיטת הירושלמי אינו כן אלא דהוא חובת הרגל ומוזהר משום חובת הרגל להביא העירכין והחרמים והצדקות והקדשות והיא מצות הרגל. ע"כ שפיר משני ר' אבין בשם רבנן דתמן דקרא דמוצא שפתיך קאי לקבע לו זמן מעצמו דזה אין ללמוד מעשה דובאתם שמה ובל תאחר דהתם לאו משום קביעת הזמן עובר בעשה דנדרים והל"ת של נדרים ז"א אלא משום חובת הרגל ומצוה דרגל הוא ואומר הרי עלי להביא קרבן לאחר ל' יום אינו עובר בב"ת כי ב"ת אין לו ענין לענין לעבור על הנדר כי אינו שייך רק לחובת הרגל וע"כ לאחר שעבר ג' רגלים אינו עובר בבל תאחר בכל יום ז"א אלא דעובר בכל רגל אבל בין רגל לרגל אינו עובר דאינו קביעת זמן דיעבור מזמן ההוא והלאה בכל יום ז"א אלא דמצות רגל הוא להביא מה שאמר או שהפריש ברגל דווקא וכשעבר הרגל אינו חייב באמצע השנה אלא בעת רגל מחויב להביא מה שנדר או שהפריש קודם הרגל הזה או קודם כמה רגלים:

ולפ"ז שפיר עולה יפה ב' התלמודים דבש"ס דילן במס' תמורה דף י"ח גרסינן. אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד בכל יום ויום עובר בעשה. עיי' פירש"י ז"ל שם עיי"ש [ועיי' בפנ"י ז"ל דכתב לדייק מדאמר רבא גבי ג' רגלים בכל יום ויום עובר בב"ת וגבי רגל ראשון לא קאמר בכל יום ש"מ דברגל ראשון אינו עובר בכל יום וגם לפי שיטתו ז"ל שם דאי עובר בכל יום מחויב לשלח קרבנותיו באם שחלה ולא יוכל לעלות לרגל עיי"ש וכבר כתב בהגהות הגאון ר' צבי הירש חיות ז"ל דתמה על הגאון בעל פנ"י ז"ל מהאי סוגיא דמס' תמורה וגם יש להעיר בזה הענין דחלה אם מחויב לשלח ע"י שלית דיהיה נפ"מ בין חלה הבעלים אם הקרבן ואכמ"ל] משום דובאת שמה הוי קביעות זמן לנדר ומיום ההיא והלאה עובר בעשה וע"כ לא מצינן לאוקמיה דעשה ול"ת דמוצא שפתיך ועשה ול"ת דובאת שמה וב"ת הוא דזה מיירי בקבע זמן מעצמו ובשני בשבת וזה בשלא קבע זמן לעצמו וקבעה לו התורה זמן ז"א כיון דסוף סוף עובר בעשה משהגיע הזמן א"כ מאי נפ"מ בזמן שקבע לו התורה או בזמן שקבע לו מעצמו הא בקובע זמן לעצמו עובר בב"ת כמפורש במס' נדרים הנ"ל ע"כ מוקמינן חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב:

אבל שיטת הירושלמי דמיבעיא בין רגל לרגל מהו שיעבור אם היא קביעות זמן לנדר עובר בין רגל לרגל אבל אם היא חובת הרגל אינו עובר אלא בכל רגל ולא באמצע השנה וקפשיט ליה מחגיגה דע"כ היא חובת הרגל וע"כ אינו עובר אלא בכל רגל ועוד מן הדא ועשית עשה תשמור ל"ת כלום היא עובר כו' וא"כ תרי קראי ל"ל כדפירכת הש"ס דילן ומשני ר' אבין בשם רבנן דתמן באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר וא"כ ע"כ ב' עשה ול"ת חד לקביעת זמן וחד לחובת הרגל ולא לקביעת הזמן וע"כ דאינו עובר בין רגל לרגל אלא בכל רגל וכן מסיק ג"כ גבי ג' רגלים דאינו עובר בב"ת בכל יום אלא בכל רגל ורגל:

סוף דבר דלשיטת הש"ס דילן באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת ישנו בב"ת כמו שמבואר במס' נדרים הנ"ל אבל לשיטת הירושלמי אין שייך ב"ת רק לגבי רגל וכן העשה דובאתם שמה והוי קס"ד דגם דמוצא שפתיך תשמור שייך נמי לרגלים כמו ב"ת ואהדר ר' אבין בשם רבנן דתמן דז"א דמוצא שפתיך תשמור אינו שייך לרגלים אבל ב"ת שייך דווקא לרגלים משא"כ הש"ס דילן ס"ל דקבוע זמן עובר בב"ת ג"כ ולאו דווקא ברגלים נמצא דלשיטת הש"ס דילן ב"ת והבאתים היא בשביל נודר וקביעת זמן לנודר ולא חובת הרגל ולהירושלמי היא חובת הרגל:

וע"ז מסיים עברה שנתו את מפיל יום האחרון והיא עובר על כל יום ויום פי' כמו שכתב הבעה"מ ז"ל דבשנה אינו עובר רק בכל שנה אבל לאחר ג' רגלים עובר בכל יום הוא משום דבראיית פנים היא יום אחד כך בכל יום עובר בב"ת משא"כ התלוי בשלה אינו עובר אלא על כל שנה ושנה דזמנו היא שנה וזהו לשיטת הש"ס דילן דב"ת אינו חובת הרגל אלא קביעת הזמן לנודר ע"כ מהזמן ההיא והלאה עובר בכל יום משא"כ לשיטת הירושלמי דב"ת היא חובת הרגל אינו עובר אלא בכל רגל וע"ז קאמרינן דלפיכך בשנה עובר בכל יום הנם דזמנו היא שנה והיה צריך לעבור בכל שנה משום דאת מפיל יום האחרון וע"כ חיובא הוא יום וע"כ עובר על כל יום וע"כ מסיק ואין כיני אפילו עברו עליו ג' רגלים את מפיל רגל האחרון ועובר על כל רגל ורגל דאי לא היה מפיל רגל האחרון היה צריך לעבור כל ג' רגלים כשיעבור כל פעם ג' רגלים [דכל יום ודאי אינו לשיטת הירושלמי] אבל כשאת מפיל רגל האחרון הוא עובר בכל רגל ורגל:

ודע דהא דכתבנו דלשיטת הש"ס דילן דהרגל היא בקביעת זמן ועובר בכל יום בעשה לאחר רגל הראשון כהגירסא במס' תמורה הנ"ל יש לאמר לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דבקביעת זמן אינו עובר שוב לאחר הזמן על השבועה עיי' ביור"ד סי' רכ"ח י"ל דהיא ס"ל לעיקר כגי' הש"ס בר"ה דאינו עובר בכל יום לאחר רגל ראשון משום דעשה והבאתם אינו רק בעת ובאתם שמה אבל ב"ת דכתיב לא תאחר בפ' נדרים ואח"כ במקום אחר קבע לו זמן הרי עובר בב"ת אף לאחר שעבר הזמן כמו שכתב הרשב"א ז"ל עיי' בט"ז ז"ל ביור"ד סי' רכ"ח הנ"ל הנשבע לשלם לחבירו וגם קבעו לו זמן הוי ב' שבועות על העיקר והזמן ועובר אפילו לאחר זמן משא"כ בנשבע בפ"א על הפירעון לזמן ההיא אינו עובר לאחר זמן עיי"ש וה"נ הל"ת דב"ת וקביעת זמן אינם בב"א אבל העשה לא נאמרה בפ' נדרים ואח"כ קביעת הזמן ברגלים ז"א אלא דעיקר העשה נאמרה רק בזמן ובאתם ע"כ אינו עובר לאחר זמן דובאתם על העשה דוהבאתם כי עיקר העשה לא נאמרה רק על הזמן אף דאינו חובת הרגל משא"כ ב"ת לא נאמרה על הזמן. ולשיטתו דהרשב"א ז"ל האיבעיא דירושלמי היא אם העיקר העשה על הזמן או דהעשה הוא על גוף הדבר וקפשיט ליה דהיא רק חובת הרגל וע"כ אינו עובר רק בעת הרגל אבל הש"ס דילן ס"ל אף שאינו חובת הרגל אלא קביעות הזמן מ"מ אינו עובר ג"כ אלא בעת הזמן כי עיקר העשה לא נאמרה רק על הזמן הנ"ל ואולי אף לשיטת הרא"ש ז"ל י"ל דס"ל עיקר גי' דר"ה וס"ל דמ"מ ללשון בני אדם עיקר השבועה על גוף הדבר והזמן אינו רק לזרז משא"כ בעשה דכתב רחמנא ויש להאריך בזה ואכמ"ל. ודו"ק:

רבב"ח בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר כהדא וכו' והק' הק"ע ז"ל דהו"ל למיפרך האיך עובר ברגל ראשון בעשה אם ראשון היה עצרת. יתורץ ע"פ מה שכתב הטו"א ז"ל דתשלומי עצרת מצטרף לב"ת אולם מה שהוסיף עוד להקשות דה"מ למיפרך אם שלמה שנתו בשבת למה יעבור עליו זה הוי קושיא חמורה ע"כ נראה לפענ"ד דשיטת הירושלמי הוא גבי בל תלין דלאו דקשה דווקא דהפסוק לא ילין חלב חגי עד בוקר הא כל הלילה ילין כקושית הש"ס דילן דף נ"ט ע"ב אבל לא דמקשה האיך הוא עובר על בל תלין ז"א אלא דעיקר הקושיא על עיקר הדין דהאיך הוא עובר על בל תלין כיון דאינו כשר להקריבו בלילה א"כ האיך עובר על ולא ילין עד בוקר דלא ילין עד בוקר הוא במקום דכשר בלילה ע"כ עובר בבוקר אבל כיון דאינו כשר בלילה האיך עובר על לא ילין לבוקר עולת הקרבת אימורין ועי"ז יתפרש הסוגיא באר היטב דקבעו ג"כ על הקרבת אימורין על ענין דבל תאחר וע"כ מיבעיא לי' עצרת דווקא דלקמן מסקינן דהאיך משכח"ל שנה בלא רגלים אמר ר' אבא מרי תיפתר שהיתה עצרת באה בחמשה ונולד בששה והיתה עצרת הבאה בשבעה ע"כ א"כ לא משכח"ל כלל שנה בלא רגלים רק באופן זה ששלמה שנתו בערב השבועות וערב שבועות הוא יום האחרון וכל היום של ערב שבועות הוא עדיין שנתו ואימתי נשלם שנתו בעצרת דהלילה הולך אחר היום בקדשים ואימתי נשלם שנתו הוא בעצרת וע"כ מיבעיא ליה לרבב"ח נשלם שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר על הקרבת אימורין דהקרבת אימורין כשירין כל הלילה אבל בעצרת דאינו כשר להקריב אימורי חול האיך עובר על בל תאחר כשלא הקריב האימורין בלילה:

ע"ז מסיק כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קריבין ביו"ט פי' א"כ האיך הוא עובר על בל תלין וכו' אמרה תורה הקריבוהו מבעוד יום שלא תבא לידי בל תלין וה"נ עובר על בל תאחר על הקרבת אימורין בבוקר אמרה תורה הקריבוהו מבעו"י שלא תבא לידי ב"ת. ועובר על בל תאחר בבוקר כמו שעובר על בל תלין בבוקר ועובר על בל תאחר ובל תלין בב"א כשהגיע אור הבוקר אר"ח אילו עבר והביא שמא אינו כשר וכו' כפי' הק"ע ז"ל ולישנא דהגמ' מוכיח כדברינו דל"ל דקאי על עצרת גופי' הול"ל הקריבוהו מאתמול שלא יבוא לידי בל תאחר ומדנקט לישנא מבעו"י משמע לאפוקי הלילה ולשון הקריבוהו הוא אימורין כמו הקריבוהו מבעו"י שלא יבוא לידי בל תלין ולישנא דאם עבר והביא ולא נקט אם עבר והקריב משמע כפי' הק"ע ז"ל דקאי על חגיגה בשבת וקאי על לישנא דלעיל אין חגיגה באה עמו לשון ביאה א"כ נקט אם עבר והביא לשון ביאה:

וע"י פירושינו בע"ה בסוגיא הזאת יתורץ מאד מה דקשה לכאורה על הא דמיבעיא בשלמתו שנתו בעצרת אפשר לומר אינו כשר ועובר לכאורה קשה למה לא יעבור הא יכול להביא ביו"ט גופיה לצאת בהם ידי שמחה כדקי"ל במס' חגיגה דף ז' ע"ב דהכהנים יוצאים בבכור ועיי' בתוס' ז"ל שם ד"ה עולת דהא דנד' ונדב' אין קריבין ביו"ט היינו שלא הקריבו לשם שמחה או שכבר יצא ידי שמחה אבל בלא"ה יכול להקריב נדרי' ונד' לצאת בהם משום שמחה. אבל לדברינו שפיר ניחא דהא דמיבעיא שלמה שנתו בעצרת הוא כשיום האחרון הוא ערב שבועות ומיבעיא על הקרבת אימורין ול"ל דיוצא משום שמחה דקי"ל במס' פסחים דף ע' ובירושלמי דשלמי שמחה ששחטן ערב הרגל א"י ידי חובתו ברגל בהם. ודו"ק: