כתב יד א ה"ג אתון אמרין חבית השניה כר"מ ולית ר' יוסי מודה בה. פי' משמע דס"ל דאין סברא לחלק משום הפסד חולין אלא דסבר ר' יהושע כיון דבלא"ה הולכת לאיבוד מותר לטמאות בידים אפי' בלא הפסד ומשו"ה ליכא לאוקמי כר' יוסי דהוא אמר שאסור לשרוף אפי' בע"פ טהורה עם הטמאה והתנינן בד"א שאין בה כדי להעלות פירוש אז מתיר ר' יהושע לטמאות אבל בבור שיש בה כדי להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות ואין כר"מ היא יש בו כדי להעלות היא אין בו כדי להעלות. פי' אין חילוק כיון דהתרומה הולכת לאיבוד ואפי' יש בה כדי להעלות התרומה הולכת לאיבוד:
ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי שמעינן דגם רבי יוסי מודה דלר' יהושע מותר לטמאות כשאין בה כדי להעלות משום הפסד אלא דהוא מודה על הקדמיתא. פי' מדקאמר אינה היא המדה פי' שאין אתה יכול ללמוד ממנו שיש לחלק ביניהם משמע עכ"פ הדין אמת דר' יהושע אומר שמותר לטמאות כדי שלא יפסיד החולין:
ומשני תמן התורה כו'. הכא מאי אית לך מימר שהוא מפסיד ממון מה שהוא צריך עצים כו'. וא"כ איכא למימר דבין בראשונה ובין בשניה בין ר"מ בין ר' יוסי מודה בה אלא דפליגי התם אם הוא סבר משום הפסד מרובה [חששו] אבל להפסד מועט לא חששו או גם להפסד מועט נמי חששו תפתר כמ"ד מדברי ר"ע כו' פי' לעולם לר' יוסי דסבר שאין שורפין תלויה עם הטמאה אפי' היא הולכת לאיבוד אין חילוק בין איכא הפסד לליכא הפסד והא דקאמר התם אינה היא המידה משמע הא הדין אמת היינו אחר שהשיב לו ר' מאיר שהוא יליף מדברי ר' עקיבא או מדברי רבי חייא אבל בתחילה כשסבר שהוא לומד מדברי ר' אלעזר ור"י היה חולק על הדין ואמר דלא סבר ר' יהושע כן: