הא קמשמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. ואיכא למידק דהא תנינן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואוקימנא טעמא התם משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא ויש לומר התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל מצויין על אדמתם והכא לאחר מכאן שנתקלקלו המקומות והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חירום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות ואינו מחוור בעיני דמשנת המביא ומשנתנו זאת בזמן אחד נשנו והיאך שנאן רבי סתם זו בזמן אחד וזו באחר. ויש מפרשים דגבי גיטין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא קאזלה לקיומיה ואינהו דקו במילתא ומשכחי דשכיהי שיירתא קצת עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין אבל לגבי חזקה כל מאן דאית ליה חזקה במקום אחד לא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שיערער אדם עליו. רב לטעמיה דתנא קמא קאמר וליה לא סבירא ליה. כלומר אלא כרבי יהודה דאמר וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וקסבר דרבי יהודה דוקא בא קאמר כסברא קמא דרבא דאותיב מינה לריש לקיש בסמוך ולהכי נקט רב בורח משום דסבירא ליה נמי בהא כרבי יהודה דצריך הוא לבא דאף על גב דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה לא מצי טוען להכי לא מחינא משום דמחאתי לא הויא מחאה ולא הוה ליה למיתי וכדסברי רבנן כשהוא במקום חירום אלא צריך הוא לבא ולמחות והלכך דוקא בורח דאינו יכול לבא ואפילו בורח מחמת ממון אבל איניש בעלמא דאינו עמו במדינה מחזיקים עליו דהיה לו לבא ולמחות. והא דפירש טעמיה דתנא קמא דסבירא ליה מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אוקים ליה נמי לתנא קמא כותיה דמחאה שלא בפניו אינו מחאה ולא פליג תנא קמא אדרבי יהודה אלא כיון דאיכא חירום או דהוי סתמיה כשעת חירום לא נצריכהו לבא ולמחות ובמקומו אינו יכול למחות דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אבל יהודה ויהודה צריך לבא ולמחות ורבי יהודה סבר שצריך למחות ואפילו מיהודה וגליל ויבא לשנה אחרת וכסברתיה קמייתא דרבא דלקמן דאקשי לרב נחמן וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. יש לומר דרב מתניתין קשיתיה דאם כן מאי שנא יהודה וגליל דנקט דמשמע הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה דהיה לו למחות במקומו לימא אין מחזיקים בנכסי בורח והיה הכל בכלל ורבא דלא אקשיתיה לקמן לא דייקינן בה כולי האי כיון דלא קמה ולאפוקי הלכתא מיניה דרב נחמן הוה מקשי ואזיל וכששמעה מרב נחמן רביה הדר ביה ותו ליכא לאקשויי עליה. הרשב"א ז"ל.
ובעליות תירצו דלהכי לא אוקי רב טעמיה דתנא קמא כוותיה משום דאי איתא דאמרינן הוה ליה לבא ולמחות בפניו ומשום הכי הויא חזקה ביהודה ויהודה אפילו יהודה וגליל הוה לן למימר הכי וכמו שאמר רבי יהודה ויבא לשנה אחרת לפי שאי אפשר שלא ימצא שיירא לבא עמה מעיר לעיר אף על פי שאין השיירות מצויות מיהודה לגליל וכיון דאית ליה לתנא קמא דאינה חזקה עד שיהא עמו ביהודה אלמא לא אמרינן הוה ליה לבא ולמחות הלכך ביהודה ויהודה דהויא חזקה לתנא קמא על כרחך משום דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה וזה שהוצרך רב להעמיד דברי תנא קמא שלא כדבריו עצמו. עד כאן לשונו.
קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה יש לפרש דהכי קאמר שאפילו בורח מחמת מרדין שהוא מתיירא מלמחות בפני בני אדם שיכולים להגיד לו כדי שלא ידע גואל הדם וירדוף אחריו ואינו מוחה אלא בפני בני אדם זקנים וכיוצא בזה או שאינם מכירים אותו שהם בעצמם אינם יכולים להגיד לו אף על גב דאמרינן חברך חברא אית ליה אפילו הכי אינו נמנע מלמחות בפני אלו האחרים שיגידו להם שאלו שמיחה בפניהם אינם יודעים היכן הוא וגם גואל הדם אינו קם אחריו מן הספק ולפיכך מוחה בפניהם של אלו ומחאתו מחאה. ושמואל סבר דכל שהוא מוחה בפני בני אדם שהם בעצמם אינם יכולים לומר לו אינו מחאה. ולפי פירוש זה לית הלכתא כרב אלא כשמואל חדא דהלכתא כשמואל בדיני. ועוד דקם ליה רבא כוותיה דקאמר הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא ממאה ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממין כאן בבורח מחמת מרדין. אלא דקשיא להדין פירושא דאם כן מאי קשיא להו אדרבא דאמר אין מחזיקים בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה דאקשינן עלה תרתי הא שמואל נמי הכי קאמר וכי היכי דניחא להו ההיא דשמואל תינח להו הא דרבא. ויש לומר דבורח סתם אפילו בורח מחמת ממון משמע והיינו דקשיא להו עליה דרבא דמשמע דלפיכך אין מתזיקים בנכסי בורח משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והדר אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולפיכך הקשו עליו טפי מדשמואל. ואינו מחוור. וריא"ף ז"ל פסק במיחה בפני בני אדם שאין יכולים לומר לו כרב ואמר דהא דרב כההיא דרב פפא היכא דאפילו אמר להם לא תימרו ליה הויא מחאה דהכי קאמר להו לדידיה לא תימרו אבל לאחריני תימרו חברך חברא אית ליה וקיימא לן כרב פפא. ולפי דבריו נצטרך לפרש דהא דאמר רב ממזיקים בנכסי בורח ואוקימנא דקמשמע לן שאף על פי שאינו יכול למחות בפני בני אדם שיכולים לומר לאו בבורח מחמת מרדין קאמר דההוא אפילו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו אינו מוחה דמתיירא הוא פן ירדפו אחריו אלא בבורח מחמת ממון קאמר שהוא מתיירא שם שמא יגלו באיזה מקום הוא ולפיכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינם יכולים להגיד לו ומיהו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הוא מוחה שאין דרכם של בעלי הלוואות לרדוף על הספק ולשוטט אחריו כדי שלא יוציא מאתים על מנה ובהא קיימא לן כרב משום חברך חברא אית ליה לומר למחזיקים שבורח זה מיחה עליו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.
ובעליות תירצו דלהכי לא אוקי רב טעמיה דתנא קמא כוותיה משום דאי איתא דאמרינן הוה ליה לבא ולמחות בפניו ומשום הכי הויא חזקה ביהודה ויהודה אפילו יהודה וגליל הוה לן למימר הכי וכמו שאמר רבי יהודה ויבא לשנה אחרת לפי שאי אפשר שלא ימצא שיירא לבא עמה מעיר לעיר אף על פי שאין השיירות מצויות מיהודה לגליל וכיון דאית ליה לתנא קמא דאינה חזקה עד שיהא עמו ביהודה אלמא לא אמרינן הוה ליה לבא ולמחות הלכך ביהודה ויהודה דהויא חזקה לתנא קמא על כרחך משום דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה וזה שהוצרך רב להעמיד דברי תנא קמא שלא כדבריו עצמו. עד כאן לשונו.
קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה יש לפרש דהכי קאמר שאפילו בורח מחמת מרדין שהוא מתיירא מלמחות בפני בני אדם שיכולים להגיד לו כדי שלא ידע גואל הדם וירדוף אחריו ואינו מוחה אלא בפני בני אדם זקנים וכיוצא בזה או שאינם מכירים אותו שהם בעצמם אינם יכולים להגיד לו אף על גב דאמרינן חברך חברא אית ליה אפילו הכי אינו נמנע מלמחות בפני אלו האחרים שיגידו להם שאלו שמיחה בפניהם אינם יודעים היכן הוא וגם גואל הדם אינו קם אחריו מן הספק ולפיכך מוחה בפניהם של אלו ומחאתו מחאה. ושמואל סבר דכל שהוא מוחה בפני בני אדם שהם בעצמם אינם יכולים לומר לו אינו מחאה. ולפי פירוש זה לית הלכתא כרב אלא כשמואל חדא דהלכתא כשמואל בדיני. ועוד דקם ליה רבא כוותיה דקאמר הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא ממאה ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממין כאן בבורח מחמת מרדין. אלא דקשיא להדין פירושא דאם כן מאי קשיא להו אדרבא דאמר אין מחזיקים בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה דאקשינן עלה תרתי הא שמואל נמי הכי קאמר וכי היכי דניחא להו ההיא דשמואל תינח להו הא דרבא. ויש לומר דבורח סתם אפילו בורח מחמת ממון משמע והיינו דקשיא להו עליה דרבא דמשמע דלפיכך אין מתזיקים בנכסי בורח משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והדר אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולפיכך הקשו עליו טפי מדשמואל. ואינו מחוור. וריא"ף ז"ל פסק במיחה בפני בני אדם שאין יכולים לומר לו כרב ואמר דהא דרב כההיא דרב פפא היכא דאפילו אמר להם לא תימרו ליה הויא מחאה דהכי קאמר להו לדידיה לא תימרו אבל לאחריני תימרו חברך חברא אית ליה וקיימא לן כרב פפא. ולפי דבריו נצטרך לפרש דהא דאמר רב ממזיקים בנכסי בורח ואוקימנא דקמשמע לן שאף על פי שאינו יכול למחות בפני בני אדם שיכולים לומר לאו בבורח מחמת מרדין קאמר דההוא אפילו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו אינו מוחה דמתיירא הוא פן ירדפו אחריו אלא בבורח מחמת ממון קאמר שהוא מתיירא שם שמא יגלו באיזה מקום הוא ולפיכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינם יכולים להגיד לו ומיהו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הוא מוחה שאין דרכם של בעלי הלוואות לרדוף על הספק ולשוטט אחריו כדי שלא יוציא מאתים על מנה ובהא קיימא לן כרב משום חברך חברא אית ליה לומר למחזיקים שבורח זה מיחה עליו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.