ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 10

כתב יד א
הקוצר לשחת מפסיק. פי' אלמא דסבר דקוצר לשחת לא חשיב ליה קצירה:

כן ר' יהודה אומר הקוצר לשחת מותר. פי' לפני העומר דסבר דלאו קצירה היא:

ומקשי כיון דאת מדמי זה לזה א"כ כמה דר' יהורה אומר חיוב בפאה אסור. פי' לקצור דחשיב קצירה אף כשהוא קוצר לשחת אם הוא קוצר דבר שהוא חייב בפיאה:

כן ר"מ אומר חיוב בפאה אינו מפסיק. פי' דחשיב נמי קצירה אם קוצר דבר שהוא חייב בפאה:

וגרסי' כאן כי דתנינן תמן עד קצרו חייב בפאה. פי' דמייתי מיניה ראיה דר"י סבר דדבר שהוא חייב בפאה אסור לקצור לפני העומר וא"כ לפ"ז היה צריך להיות לר"מ אם קצר דבר שהוא חיוב פאה שאינו מפסיק:

וע"ז מקשי והא אשכחן דר"מ אמר חיוב פאה מפסיק. פי' דוקא חיוב פאה:

וכדמייתי מאכלה גוביי כו' הכל מודים אם חרש דוקא מפסיק כו'. והיינו ר"מ שמודה לרבנן שהכא אינו מפסיק טפי שהרי אינו חשוב קצירה כלל ואפ"ה סבר דהיה מפסיק והירושלמי מוקי האי מתני' דהקוצר לשחת מפסיק היינו אפי' אחר שהביאו שליש דסבר ר"מ אתא כר"ש ולכך קשה ליה אמאי מפסיק הכא טפי אלא ודאי משום דסבר ר"מ דלענין הפסקה כל דבר שהוא חיוב פאה מפסיק יותר ולפיכך כשקצר אחר שהביא שליש מפסיק וכשאכלה גוביי שהוא פיטור פאה אינו מפסיק אא"כ חורש ור"י סבר בהיפך לענין קצירה לפני העומר אלמא דלאו הא בהא תליא ולא אמרו דבר אחד כלל:

ותיבת פטורה מיותר. ותי' דבר שהוא חייב בפאה מפסיק מיותר:

כתב יד ב
הקוצר לשחת מפסיק. דלשחת לאו קציר היא ולא חשבינן ליה אתחלתא דקצירה אלא מפסיק כן ר"י אומר הקוצר לשחת מותר לפני העומר דלא חשבינן ליה קצירה:

כמה דאת אומר חיוב בפאה אסור. מקשי כיון דאת מדמי זה לזה א"כ כמה דר' יהודא מחייב בפאה אסור לקצור אף אם הוא קוצר לשחת:

כן ר"מ אומר חיוב בפאה אינו מפסיק. דחשיבא אתחלתא דקצירה. וכאן גרס מה דאיתא להלן והכי גרסינן חיוב בפאה אינו מפסיק כיי דתנינן תמן א"ר יודן אימתי כו' עד הביא שליש אסור לקצור קצרו חייב בפאה ואח"כ גרס והא אשכחן דרמ"א חיוב בפאה כו' עד אפי' לא חרש מפסיק ואח"כ גרס ר"ז בעי כמה דר' יודא אמר כו':

כיי דתנינן תמן א"ר יודן. מביא ראי' דר"י סבר דבר שהוא חייב בפאה אסור לקצור לפני העומר וא"כ גם לר"מ אם קצר דבר שאינו חייב בפאה אינו מפסיק:

והא אשכחן דרמ"א חיוב בפאה מפסיק. דוקא חיוב פאה כדמייתא מאכלה גובאי כו':

הכל מודים לאו ר"מ. שמודה לרבנן דהכא אינו מפסיק משום דאינו חשיב קצירה כלל ואפ"ה סובר דהי' מפסיק. והירושלמי מוקי האי מתני' דקוצר לשחת מפסיק היינו אפי' אחר שהביא שליש דסבר ר"מ אתא כר"ש ולכך קשה ליה אמאי מפסיק הכא טפי אלא ודאי משום דסבר ר"מ לענין הפסקה כ"ד שהוא חיוב פאה מפסיק יותר ולפיכך כשקוצר אחר שהביא שליש מפסיק וכשאכלה גובאי שהוא פטור פאה אינו מפסיק אא"כ חורש ור"י סבר בהיפך לענין קצירה לפני העומר אלמא דלאו הא בהא תליא ולא אמרו דבר כלל.(ג):