מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 5

אם במצרף אפי' הממלא את כריסו יהא חייב. משמע בפשיטות דדחי לה הש"ס להאי תוספתא דאי את משכחת לה כלל שיהא זה האוכל במנין חייב והממלא כריסו פטור דאי באוכל אחת אחת גם האוכל במנין פטור ואי במצרף גם הממלא כריסו חייב. וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה בהלכה ה' דפסק שניהם פטורין ואם צירף ואכל חייב וזה ג"כ אשניהם קאי דכל שהוא מצרף ואוכל חייב. והראב"ד שכ' שם בתוספתא אינו כן וכו' ונראה לי בשלא צירף. כוונתו דאף דמקשה הכא מעיקרא על הא דתני בתוספתא האוכל במנין חייב ואין אדם אוכל אחת אחת וכו' מ"מ ניחא לן טפי לאוקמי להתוספתא בשלא צירף דאי במצרף לא מיתוקמא כלל דא"כ מאי טעמא דמחלק בין זה לבין זה הממלא כריסו ואי משום הך קושיא ואין אדם אוכל אחת אחת איכא לשנויי דשאני הכא דאמר לו זה במנין צא ולקט לך עשרים תאנים ולפיכך אף דאוכל אחת אחת חייב הוא שהרי דעתו להשלים כפי שאמר לו זה ודמיא לקביעות. זהו דעת הראב"ד. אבל דעת הרמב"ם שהש"ס דחי לה להאי תוספתא מכח קושיין כמו שנתבאר. ומה שהביא הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש ואם צירף ואכל חייב לאוכל במנין הוא ולא לממלא כריסו וסיים ומהירושלמי שכתבתי אתה למד זה. מבלתי מובן הוא דאדרבה מהכא מוכח בהדיא איפכא דקאמר בפשיטות אם במצרף וכו' וכן הא דמחלק מן הסברא דהא דקאמר אין זה חליפין דוקא אממלא כריסו קאי אבל האוכל במנין חליפין הוא אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן וכו' דברים אלו אינם מתיישבים ואין להאריך בזה: