שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 8 · הלכה 8 · Segment 3

נטל את הכיס כו'. כתב הרמב"ם סוף הלכות גנבה וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים. וכתב הה"מ וכן הגנב כו' זה פשוט שיש לו דמים כל שיצא מן המחתרת ומבואר שם בשנטל כלים ויצא ע"כ. ותימא דבר דפליגי בה תנאי איך קאמר שהוא פשוט כחד מינייהו. אדרבא מסוגיין משמע דהלכה שאין לו דמים דהא רשב"י פליג אר"ח ואמר אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים גם רב הונא פליג ואפילו בהלך לו קאמר דאין לו דמים כל זמן שהגניבה בידו. וראיה דמייתי מהא דאמר רב נטל כלים ויצא פטור ר"ל דאמרינן התם מ"ט בדמים קנהו ורבא פליג ואמר נטל חייב הואיל והן בעין. ואי ס"ד כל זמן שהן בידו מותר להרגו א"כ אמאי חייב. ואיני מבין דבריו דה"ק כל זמן שהן בעין חייב להחזירם ולא שייך בזה לומר אין מיתה ותשלומין באין כאחד דכל שהוא בעין ברשותא דמאריה קיים והדרא בעיניה את שלו ומוציאין אותו בב"ד. וכ"ת לרב הונא דאמר הטעם משום כי יחם כו' א"כ כל הרוצה ליטול מחבירו דבר שלא כדין מותר להרגו י"ל ודאי הדין כן אם הוא דרך גניבה דהא מחתרת לאו דוקא כמ"ש הרמב"ם שם. והראב"ד כתב שם יש לו דמים נ"ל בורח ר"ל. וכתב בעל מ"ע הראב"ד מפרש הא דתני ר"ח חוץ למחתרת אין לו דמים היינו שברח ע"ש. ואינו מחוור אבל הראב"ד קאי אהא דיוצא מן המחתרת דקאמר הרמב"ם כיון שפנה עורף יש לו דמים וקאמר הוא דאין נ"ל דמה בכך הא עדיין בעמוד והחזר קאי ובזה בעה"ב מותר להרגו אא"כ ברח משם דנראה שאין דעתו לחזור הוא דיש לו דמים וצ"ע:

מכיון דאברי ליביה עלוי כו'. וקשה לר' יצחק אין כאן אדם דנאמר עליו שהוא יושב בשלום עמו ואסור להורגו א"כ קרא דשמש למאי אתא הא לכ"ע קרא קמ"ל כל זמן שיודע ששלום ממנו שאסור להרגו ודוחק לומר דקרא אתי באב על הבן דוקא אבל שאר כל אדם לעולם מותר להרגו. מיהו הבבלי פליג ארבי יצחק וה"ק רב קים לי בגוייה דמרחם עלי כאב על הבן: