שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 11 · הלכה 2 · Segment 5

מאחיו לא מבניו. בבבלי אמרינן טעמא דרבנן דכתיב ונמצא בידו וקרא יתירא הוא דאי ללמד שימצא בעדים מכי ימצא איש נפקא אלא למדרש מיניה פרט לזה שהוא מצוי. וא"ת הא בעינן ונמצא בידו שיכניסנו לרשותו כמ"ש תו' בד"ה עד כו' וי"ל הא דבעינן שיהא ברשותו מדכתיב בידו והא דרשינן פרט למצוי היינו מדכתיב ונמצא דאייתר דה"מ למכתב וגונב נפש ומכרו והוא בידו ונמצא ל"ל אלא פרט למצוי. ומעתה מתיישב שפיר תמיהת תו' בד"ה מונמצא כו' מההיא דסוטה וערכין ע"ש דגם הכא מונמצא לחוד שמעינן פרט למצוי ואין לומר התם מחד מצא יליף פרט למצוי והכא בעינן תרי קראי שאני הכא דאיצטרך חד ימצא ללמד שימצא בעדים. כתב תו' בד"ה עד כו' בפ"ק דב"מ בגט וגנבה צריכין תרי קראי לרבויי דידו לאו דוקא אלא ה"ה גגה חצרה כו' וכאן מרבינן רשותו אע"ג דליכא ריבוי דלמא כאן נמי יש שום ריבוי ע"כ והיה נראה דה"נ איכא ריבוי כי היכא דאמרינן שם גבי גנבה מדכתיב המצא תמצא מרבינן גגה כו' וכתבו תו' שם בכלל ופרט וכלל דרש ליה דשדינן ידו בין המצא תמצא ע"ש א"כ כ"ש הכא דכתיב ידו בין ונמצא לכי ימצא וה"ל כלל ופרט וכלל אע"פ שהן מרוחקים דרשינן ליה בכלל. ופרט אלא לפמ"ש קשיא דאי ס"ד דאיצטרך ונמצא לכללא בתרא מנ"ל פרט למצוי שהרי כבר אמרנו אי לאו ונמצא יתירא לא דרשינן מיניה פרט למצוי. אבל לפמ"ש בספר אסיפת זקנים פ"ק דב"מ דף י' בשם הרמב"ן מדריבה רחמנא בגנבה חצר משום שליחות ובגט דמרבינן שליחות מושלחה אף שליחות אצר בכלל ונתן בידה נ"ל אלא ללמד משום ידה אתרבאי ע"ש וכיון שכן השתא דגלי לן קרא בגט וגנבה דידה לאו דוקא וחצר משום ידה אתרבאי ודאי דילפינן ידו דהכא מהתם וזה ברור לדעתי:

אפילו מקצת אחיו. כתב תו' בד"ה יצא עבד שאין לו אחוה פירש"י שאין לו אחוה אפי' עם אחיו בני אביו דכתיב עם החמור וקשה א"כ גר ומשוחרר נמי ע"ש. ותימא מאי קשיא להו הא בסמוך בד"ה בני כו' כתבו דהיכי דאיכא שום ריבוי דמרבינן מיניה גרים ומשוחררים ע"ש. ואל תתמה דפליגי ר"י ורבנן במאחיו אי מקצתו או כולו משמע דמצינו כיוצא בזה הרבה דפליגי ר"א ורבנן בשה ואפי' מקצת שה כמ"ש תו' בד"ה דבר ואפי' חצי דבר ע"ש: