שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 11 · הלכה 3 · Segment 2

ממך זה עצה. בבבלי מוקי להך ברייתא כר"מ דאמר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומפרש דפליגי סנהדרין וזקן ממרא בפלוגתא דהנך תנאי דתנן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים בין להך גיסא ובין להך גיסא קא שרי חמץ בפסח וכתב תו' בד"ה דאי כו' תימא הא מ"ד עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש פ"ק דר"ה מ"ט דמ"ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין ודורשין כו' אתי לזלזולי בחמץ אבל אם עיברוה לד"ה מעוברת א"כ לא קשרי חמץ בפסח דדוקא בניסן הוא דאמר פ"ק זה ניסן ואין אחר ניסן ע"כ והרבה יש לתמוה על תמיהתם זו דגרסינן בבבלי פ"ק אמר רב נחמן אם עיברוה ביום שלשים של אדר מעובר ומקודש א"ל רבא לר"נ מכדי מפורים לפסחא תלתין יומין ומפורים דרשינן בהלכות פסח וכי מטי ריש ירחא מרחיקין ליה אתי לזלזולא בחמץ א"ל מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא אמרי חושבני הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא. וכתב תו' אמתני' דהן העידו ה"מ לאקשויי ע"כ. לפ"ז לרבא משום הך חששא דאתי לזלזולי בחמץ אם עיברוה אינה מעוברת. ולר"נ דאמר מידע ידיעה כו' מעוברת. ובר"ה אמרינן מ"ט דמ"ד עד הפורים משום דאתי לזלזולי בחמץ ואידך מידע ידיע כו'. הרי מפורש דלמ"ד עד הפורים. אם עיברוה אינה מעוברת וצ"ע:

דבר זו אגדה. עי' בקונט' והכי אמרינן בבבלי דבר זו הלכה ופירשו בגמרא זו הלכה אחד עשר דאיתמר עשירי רי"א עשירי כתשיעי ורשב"ל אמר עשירי כאחד עשר כו' ע"ש. וכתב תו' לרשב"ל משכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא ואין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ע"ש. וקשה הא קיי"ל כשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי. א"כ לעולם אסורה. ולשיטת הרמב"ם דאמר חופת נדה אינה קונה אם קידשה בחופה לרב הונא דאמר חופה קונה אין אלו קידושין וצ"ע. גרסינן תו התם משפט זה הדין דין בתו מאנוסתו דאמר רבא אתיא הנה הנה. וכתב תו' בכולהו משכחת פלוגתא בר מהאי ור"ל דאין זקן ממרא מודה בגז"ש זו ע"כ. ולפמ"ש בירושלמי יבמות [פי"א ה"א] בד"ה וכר"י כו' אבוה דר' אבין דיליף בתו מאנוסתו מדכתיב ובת איש כהן לית ליה גז"ש דהנה הנה ויליף ליה בת בנו ובת בתו מהנה ואתהן כר"י ע"ש נמצא דסובר חמותו לאחר מיתה בשרפה ואין קידושיך תופסין בה ולר"ע המקדש חמותו לאחר מיתת בתה קידושין תופסין (וקסבר קידושין תופסין בחייב לאוין דלא כר"ע) והבא עליה חייב מיתה. הרי שגם בזה איכא פלוגתא. מיהו נראה דהירושלמי סובר דהך ברייתא אתיא כמ"ד כל שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ואגדה דקאמר היינו אנדה ממש אע"פ שאין בו חיוב כרת. ותדע דקאמר בסמוך בין דין לדין בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ונחנקין הרי אע"ג דלד"ה חייב מיתה ואינו מחולק עם הסנהדרין אלא באיזו מיתה ימות והיינו כמה שכתבתי: