שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 6 · הלכה 9 · Segment 2

המעביר ארון כו'. כתב הרמב"ם פי"א מהל' אבל המפנה ארונו ממקום למקום עומדין עליו בשורה כו'. ולא הזכיר בו שום אבילות ולא חילוק בין ארון של שיש לארון של עץ נראה דפוסק כר' יוסי דאמר אפילו בארון של עץ. אך קשה מדהורה ר' מני לחומרא כרבי אחא כדמסיק בסמוך אין להקל. ואין לומר ראייתו מהא דגרסינן בבבלי מ"ק דף כ"ה תני חדא המעביר ארון ממקום למקום עומדין עליו בשורה כו' ותניא אידך אין עומדין עליו בשורה ל"ק כאן בששלדו קיימת כאן בשאין שלדו קיימת. אמאי לא משני כאן בארון של עץ כאן בארון של שיש. דאי בארון של עץ קשיא ליתני נמי קורע ומתאבל אלא ודאי תרווייהו בארון של שיש איירי וא"ל מדלא הזכיר מזה בבבלי לכך השמיטו. שמצינו הרבה כיוצא בו. וא"ל מדתניא כוותיה דר"י דתני בסמוך בעינן דוקא שילקט עצם אל עצם ואפילו העבירן באפירקסין אינו מתאבל דהא ר' מנא לא חשש לה והורה לחומרא וצ"ע:

איזה ליקוט עצמות מעברן באפיקרסון כו' כצ"ל. מכאן נראה הא דגרסינן בבבלי מ"ק דף ט' ואמר ר"ח אפילו צרורין לו בסדינו ה"פ לא בעינן שילקט דוקא עצם אל עצם אלא אפילו העבירן בסדינו נמי מתאבל עליהן. והשתא איצטרך לדר"ח דאי לאו דר"ח ה"מ לשנויי מתני' איירי בצרורין בסדינו ושמחה הוא לו שינוחו אבותיו במקום הראוי להם וברייתא דתני המלקט עצמות אביו ואמו מתאבל עליהם היינו במלקט עצם אל עצם לכך מייתי דר"ח דלעולם מתאבל עליהם. ואף שרש"י ותו' לא פירשו כן מ"מ פירושי זה מעיד על עצמו שאין אנו צריכין לדחוק ולפרש דר"ח מייתי אגב גררא ע"ש. והא דקאמר בסמוך ותני כן ליקוט כו' עיין בקונט'. וקשה אדמייתי סייעתא המעביר עצמות בארון אינו מתאבל תיקשי ליה א"כ אפילו באפיקרסן נמי אינו מתאבל דהא בעינן דוקא מלקט עצם אל עצם. ומפני קושיא זו הגהתי בפירושי במ"ק. אבל נראה לקיים הגירסא דקושיא היא וה"פ ותני כן בתמיה וכי תנינן הכי דבאפיקרסן נמי מתאבל והתניא ליקוט עצמות הוי דוקא מלקט עצם אל עצם אבל לא באפיקרסן ולא משני מידי. ובמ"ק פירשתי הא דאמר ר' חגיי ליקוט עצמות כשמוען כמשמעו שמלקט עצם אל עצם אבל המעבירן באפיקרסן אין בו משום ליקוט עצמות. ואף שפירוש זה נוטה לפירושי בברייתא דקושיא היא גם לשון ליקוט עצמות כשמוען משמע כן. מ"מ גירסא שלפנינו משמע מפורש כפירושי בקונטרס כאן ומסכים להבבלי וכמ"ש לעיל. והא דתני ניקומכי אין שיעור לליקוט עצמות. השמיטו הפוסקים ולא ידעתי למה. מ"מ נראה מדבריהים שהדין אמת ואפילו על עצם אחד מתאבלין. והא דהורה ר' מנא לרבי לא כו' פירושי במ"ק סתום וכאשר ביארתי כאן בקונטרס הוא הנכון. ונראה שדעת הדרישה כפירושי במ"ק וז"ל סוף סי' ת"ג כהן אינו רשאי ללקוט עצמות אביו דשמא נחסר אביו [סא"ז] מ"ו פי' אם נחסר מאביו אסור לטמא לו ע"כ ומביאו הש"ך שם. ולפירושי כאן מוכח דהכהן מטמא לליקוט עצמות אביו ולא חיישינן לשמא נחסר דדוקא בארון של עץ הוא דהחמיר ר' אילא כר' יוסי אבל בליקוט ממש לא ומכאן סייעתא לסברת הרי"ף שמטמא לעצמות אביו. ועל הש"ך יש לתמוה ל"ל להביא דברי הדרישה הרי מפורש סוף סי' שע"ג וכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת וצ"ע. ועמ"ש נזיר [פ"ז ה"א] בד"ה תני כו' ותמצא נחת: