שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 12 · Segment 2

מכיון שהוא מסית אין זה חכם. עי' בקונט'. ועדיין הדבר דחוק לומר דנקט תרתי זימני מידי דלית ביה צורך כלל. והר"ב פי' המסית זה הדיוט דוקא הדיוט שנביא שהסית בחנק והמסית את ההדיוט למעוטי מסית את הרבים והמדיח היינו מדיח את הרבים ע"כ וקשה אף דכן ס"ד דש"ס לאיקמי מתני' הכי מ"מ מסקנא לא קאי הכי דקשיא ליה ר"ש וסיפא רבנן ומשני רב פפא מסית זה הדיוט להכמנה. ע"ש פירש"י והוא דחוק ונראה דה"פ ס"ד אין מסית אלא חבר לפיכך א"צ התראה ומתני' ריב"י קמ"ל מסית זה הדיוט ואפ"ה סגי ליה בהכמנה שמחמירין במסית:

מכיון שניסת אין זה חכם. וקשה הא באמת לא שמע הניסת למסית כדתנן מביאו לב"ד וסוקלין אותו א"כ למה לא יקרא חכם וי"ל ה"ק אם ניסת ושמע להמסית ה"ל הדיוט. ואפשר לומר קא משמע לן אם היה מלך מסית או ניסת ה"ל הדיוט אין לו דין מלך ועי' פרשת דרכים דרוש י"ב:

וכא את אמר הכין. עי' בקונט'. אך קשה הא דתנן לעיל והמקבלו עליו באלוה היינו שאומר שלא בפניו שע"א הוא אלוה וכדפירשתי שם במתני' וכן פירש"י והר"ב א"כ התם נמי אמירה היא ונראה דגרסינן בבבלי דף ע"א רבה רמי מתניתא אהדדי תנן העובד ע"א עובד אין אומר לא והתני האומר אעבוד כו'. וקשה אמאי לא פריך רישא וסיפא אהדדי ברישא תנן העובד ע"א עובד אין אומר לא ובסיפא תנן והאומר אלי אתה חייב ש"מ אמירה מהני וצ"ל האומר אלי אתה פירושא דרישא הוא וה"ק והמקבלו עליו באלוה אפי' באמירה בעלמא כגון האומר אלי אתה וכן פירש"י שם בלשון הראשון א"כ ל"ק מסיפא מידי די"ל דוקא בפניו הוא דמהני אמירה אבל שלא בפניו בעינן עבודה אבל מתנייתא קשיין דהכא תנן האומר אעבוד משמע דאיירי שלא בפניו ואפ"ה מהני אמירה (ולישנא בתרא שפירש"י ל"ק דאתיא כמסקנא דשמעתתא דאמירה מילתא היא) לפ"ז י"ל סובר הירושלמי דלא קשיא רישא וסיפא דמתני' אהדדי דרושא איירי בניסת מפי עצמו וסיפא במסית לכך קבלה לחוד מהני וקשיא ליה שפיר קבלה אמתני' דהכא. אך כל זה דחוק. ונזכרתי שסוגיא זו שנויה בפ' בתרא דיבמות [פ' ט"ז ה"ו] וה"ג תמן תנינן ומשיאין ע"פ בת קול מעשה באחד שעמד בראש ההר ואמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו א) וכא את אמר הכין וכ"ה ביבמות [ד' קכ"ב]. וה"פ התם תנן על קול בעלמא ששמעו מראש ההר השיאו את אשתו והכא אמרנן בעינן שיראו העדים ולא סמכינן אקול ומשני שאני התם שאומר אני איש פלוני כו' הלכך סמכינן אקלא דאיהו הוא ופריך ויאמר הניסת למסית שיאמר אני פלוני אלך ואעבוד ומשני שיש לחוש שירגיש המסית בדבר ויערים וישתוק לגמרי ופריך ויערום ומה בכך ומשני שיש הפסד בדבר שלא ילך כו'. אך קשה מאי פריך התם לאו אהיכר קול סמכינן דהא לא מצאו שם אדם אלא כיון ששמעו קול צווחה שמת סמכינן עליו כעל עד אחד. ולא דסמכינן שהמת עצמו בא ואמר כן דהא אמרינן עלה והוא שראו בבואה ש"מ באדם חי איירי מתני' וראיתי שבתי"ט שם האריך בזה ע"ש א"ב צ"ל שאדם אחר אמר כך שהרי אמר איש פלוני כבר מת ואין כאן שום היכר וסימן מהקול. וע"ק בכל הנסחאות לא תנן במתני' בבבא זו שאמר אני. גם לכמ"ש א"א לומר כן דהא באינש אחרינא איירי וא"ל אסיפא קאי דתנן התם שוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני כו' נשכני נחש והרי אני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ודייק מינה דסמכינן אקול. דהא לאו דיוקא דהתם כיון שמצאו שם אדם אלא שלא הכירוהו אמרינן מסתמא זה הוא ונשתנה אבל כאן אם לא יהיה שם אור הנר לא יראו אותו כלל ועוד כיון ששנים שם המסית והניסת אין מכאן ראיה מי מהם הוא. ועוד הא קיי"ל טביעת עינא עדיף מסימנא וכיון דבסימן שאינו עשוי להשתנות משיאין כ"ש בטביעות עינא וכ"מ בבבלי פ' גיד הנשה דף צ"ו ע"ש גם ל"ל להזכיר שאמר אני איש פלוני כו' אפי' אמר מילתא אחריתא משיאין כיון דידעינן בטביעת עינא דקלא שזה הנמצא שם הוא איש פלוני דודאי אין לנו לחוש לומר שמא אחר הוא וע"ק מאי פריך דלמא שאני התם בעיגונא הקילו כדהקילו התם בעבד ושפחה ודוחק לומר דסובר המקשה דהך מתני' דנאמן ע"י קול איתנייא אליבא דכ"ע אפי' למ"ד אין משיאין ע"פ ע"א דהך פלוגתא איתנייא בתר הכי דהא הרבה משניות ניתני מקמי הך דאתיין כמ"ד משיאין ע"פ עד אחד וע"פ עצמן. והפ"ח פ"ה מה' ע"א כתב והא דמשמע פ' גיד הנשה דקטלינן ע"פ טביעת עינא דקלא הכא שאני דמסתמא המסית מדבר בלחישה ומשתנה הקול הלכך מצי למימר לאו אנא הואי ע"כ וקשה הא בעינן שישמעו קולו א"כ ודאי דלאו בלחישה מדבר וכן מוכח מדפריך הש"ס מתני' אהדדי ש"מ דקלא דהכא הוא כקול דעלמא. ונ"ל ודאי בעינן שיראו העדים אותו בשעת מעשה כדכתיב והוא ראה אלא אם עכשיו לא נודע להם שזה הוא אלא ע"פ טביעת עינא דקלא סמכינן עליה ועוד י"ל הכא איכא למיחש שישנה אח"כ קליה להציל את עצמו דהא בערום קיימינן: