שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 10

כמה היתה מיתתו בסקילה. עיין בקונטרס. וקשה הא כתיב ויוציאו אותו כל העדה וירגמו אותו באבנים וימת. משמע לאחר הרגימה מת. ונראה שכתבו תו' בב"ב דף קי"ט הא דתניא יודע היה משה שהמקושש במיתה לא אתיא כר' יהודה דאיהו דאמר עד שיודיעוהו באיזה מיתה א"כ לא היתה שם התראה לא היה מקושש חייב מיתה אלא ע"פ הוראת שעה. וכ' המהרש"ל ותימא דלמא משה ידע לפי הוראת שעה חייב מיתה ותי' הא דאר"י מקושש הוראת שעה היה קשה מנ"ל ע"כ לומר שמשה לא ידע שחייב מיתה א"כ בודאי לא אתרו ביה כלל ש"מ שהיתה הוראת שעה ע"ש. וכתב המהרש"א אולי נעלם מעיני הרב סוגיא דפרק הנשרפין דקאמר בהדיא במגדף כו' ע"ש ולא ידעתי מאי קאמר התם ה"ק מגדף דלא ידע משה שהוא במיתה כמפורש בקרא ודאי לכ"ע הוראת שעה היתה אבל מקושש דידע משה שהוא במיתה כמפורש בקרא סברי רבנן שידע שהוא חייב מיתה ע"פ הדין ולא היה שם הוראת שעה וליכא למילף מיניה חבישה ור"י סובר שידע שחייב מיתה לפי הוראת שעה (נמצא דמקושש אין ראיה) לענין התראה ולעולם ברייתא אתיא ככ"ע. ואפשר שזהו כוונת הרב שכתב ואולי כו'. אך תיריץ המהרש"ל תמוה דהא בבבלי בסוגיין מפורש דמקרא ילפינן שעשו התראה למקושש וכן מפורש בספרי שהבאתי לעיל בד"ה מניין כו'. ואף ר"י מודה בדבר שהיתה התראה אלא שלא היתה התראה מעלייתא ונהרג בהוראת שעה ורושייתו נראה לתרץ דאם ידע משה שחייב מיתה מפני הוראת שעה לא היה לו להסתפק באיזה מיתה יומת דודאי ראוי שיהרג במיתה הכתובה דלא ליפוק מיניה חורבא שיסברו מחלל שבת אינו בסקילה. וכ"נ ממה שסקלו לזה שרכב בסוס בשבת מפני הוראת שעה. אך קשה מאי דוחקייהו לאוקמי ברייתא דלא כר"י דלמא אף ר"י סובר דידע משה שמקושש במיתה כדמוכח קרא דלא כתיב בו כי לא פרש כדכתיב במגדף אלא שהתראה היתה על הסקילה וכ"ת הא אי מיתתו של מחלל שבת בחנק היה מקושש פטור לגמרי שהרי לא היתה שם התראה דהא לר"י מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל א"כ איך ידע משה שהוא במיתה י"ל האי תנא סובר מקושש בשבת שניה היה דלאחר מתן תורה לדברי הכל נתברר למשה שמחלל שבת בסקילה. ואסתפק למשה אם יש להם לישראל דין ב"נ עד מתן תורה ומיתתן בחנק על כל אזהרתם או דלמא דין ישראל להם ומיתת מחלל שבת בסקילה נמצא ממ"נ חייב מיתה אי דינו כב"נ ובחנק אף התראה לא צריך דאין להם עדה ועדים והתראה ואי דינו כישראל בסקילה הרי ה"ל התראה וקסבר ר"י הוראת שעה היתה דודאי דין ב"נ להם לענין שבת שהרי לא נאמר במרה כל דיני שבת דאתחומין לא נפקדו עד סיני ורבנן סברי אתחומין נמי נפקדו ודין ישראל להם גם בבבלי שבת דף פ"ז אמרו דפליגי תנאי בהא אי אמריני אתחומין נפקדו או לא ע"ש. ועיין בס' פרשת דרכים דרוש א' ב'. וברמב"ן סוף שורש י"ד ומעתה ה"פ מיבעיא לר"ח מקושש במה היתה מיתתו ע"פ הדין בסקילה או לא היה דינו במיתה וסקילה הוראת שעה היתה ופשיט מדתני יודע היה שמקושש במיתה כו' ש"מ שהספק היה בסקילה או בחנק. אע"ג שלא היה שם התראה מבוררת אלא התראה סתם או לדבר החמור הוי התראת ודאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל וקאמר מצא ברייתא דתני ר"ח אף מגדף היה חייב סקילה מן הדין אע"ג שהיו מסופקים אם חייב מיתה מ"מ כיון שהתרו בו סתם וקיבל ההתראה חייב עליה מיתה ועדיין הדבר דחוק: