שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 10 · הלכה 5 · Segment 3

שכן יראי שמים יוצאין בהן. הרמב"ם השמיט דין זה ונראה שסמך אמ"ש סוף ה' שביתות עשור וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף ע"כ הרי כל שהוא יחף יוצאין בו. וכן נראה מהא דאמר בירושלמי פ' יה"כ (דף כ') יוצאין בסוליסה והיינו מנעל שאין לו עקב כמ"ש הנ"י פ' מצות חליצה. וכיון דלענין חליצה לא הוי מנעול ה"ה לגבי יה"כ לא הוי מנעול וכמ"ש הר"ן וכ"ה דעת הרמב"ם כמ"ש הלח"מ שם. והמ"א כתב בא"ח סי' תרי"ד אסטניס הולך במנעליו עד שמגיע למקומו ובנ"י משמע דוקא סנדל בלא עקב אבל נעל אסור ע"כ ותימא הרי לא הזכיר סנדל כלל אלא בראש דבריו כתב אבל במנעול של עור אפי' בלא עקב אסור למי שיש לו מיחוש בגופו. ובסוף כתב איסטניס יוצא בסוליסא שהוא נעל בלא עקב. ועל כרחך לחלק בין מיחוש בגופו לאיסטניס או דהדר ביה מראש דבריו אבל לחלק בין סנדל לנעל ליכא למשמע מיניה כלום וצ"ע:

מן אימר פיסחא כו'. וקשה אחרי דידע דמפסח לא אכל א"כ מאי קמיבעיא ליה ונראה מספקא ליה הא דכתיב וכי יגור אתכם גר כו' ואז יקרב לעשותו אי עשייה הוא דאסור אבל באכילה שרי אע"פ שהוא ערל או דלמא בעשיה אסור וה"ה באכילה וכ"ת אף שהוא מחסידי א"ה מ"מ לא עדיף מגר תושב דאסיר בפסח דכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו י"ל ודאי אנטונינוס קיים כל התורה אלא שלא מל עצמו מפני היראה וה"ל כערל שמתו אחיו מחמת מילה וכ"ת כיון שאסור לערל לעשות הפסח פשיטא דאסור באכילה דה"ל שלא למנויו י"ל סבר מקצת ערלה לא פסלה וכיון דאינו פוסל מותר לאכול שהרי נמנה עליו והכי א"ל מפסח אין אתה מאכילני למה הא איכא לפרושי קרא עשייה הוא דאסור אבל אכילה שריא אלא סבר לאכילה ל"צ קרא דערל אסור באכילת קדשים א"כ אף בלויתן אסור. והשיב ר' פסח דכתיב ביה כל ערל לא יאכל בו דרשינן כל אפי' כל דהוא ערלה פסלה בו א"כ ה"ל שלא למנויו לכך אסור לאכול בו אבל לויתן שאין צריך מנויין מותר בו א"נ הכי אמר השתא ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור באכילת פסח גר מיבעיא על כרחך לומר האי לעשותו אעשייה קאי ולא על האכילה ש"מ פסח גרע משאר קדשים דהא קיי"ל ערל משלח קרבנותיו. וכיון דשמע אנטונינוס דחמירא מילה דאפי' בעשייה דפסח אסור הלך ומל את עצמו ובדרושים הארכתי ע"ש:

הא צלו. כתב תו' כתובות פ' אלו נערות וקשה הא כתיב צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ופחים היינו חום ע"ש. וקשיא לי בפירוש משלי פירש"י צנים גדודי לסטים פחים כלומר טמונים הם בדרכי המעקש ע"ש הרי אין כאן ענין חמימות כלל. וכוונת הש"ס כיון שצנים ופחים המונעים האדם מלילך בדרך הישר נמצא בבן אדם המעקש אבל שומר נפשו ירחק ממנו א"כ לא הוי בידי שמים. מיהו אין נסתר מחמתו שלא יגיע לו שום צער ממנו אבל אפשר להציל עצמו שלא יגיע ממנו לסכנת מות ותדע דפ"ק דעכו"ם מייתי לדר"ח אהא כיון שקדרה עליהם חמה מיד הם מתים הא לא נזכר בהך קרא ענין מיתה כלל אלא מדנקט פחים שומר נפשו ירחק ממנו וקשיא הא כתיב אין נסתר מחמתו וש"ל אמיתה קאי והמעקשים מתים ממנו ושפיר מייתי ראיה: