שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 11 · Segment 3

אזהרה למקלל אביו כו'. בקונט' הגהתי. ובבבלי בסוגיין גרסינן לכתוב או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים ל"ל אא"ע לגופו תנהו ענין לאביו והרמב"ם פ"ה מה' ממרים כתב אזהרת מקלל אביו ואמו היא בכלל לא תקלל חרש. ונראה דסובר למאי דמסיק הש"ס לא תקלל משמע תרתי ומדכתיב אלהים לא תקלל ילפינן קדש ודייק מדכתיב לא תקלל חרש ילפינן נמי תרתי דהיינו חרש ושאר כל אדם והיינו כדאמרינן פ' שבועת העדות דילפינן מקלל חבירו מלא תקלל חרש ונכלל בלאו זה גם קללת האב ולא קשיא לפ"ז למה נאמר חרש דאיצטרך שאפי' זה שאינו שומע לוקה על קללתו כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ו מהלכות סנהדרין. וכבר נתעוררו בזה הכ"מ והלח"מ ובמה שכתבתי יתבאר לך שא"צ למה שדחק הכ"מ לומר דפליגי הסוגיות אהדדי ואין מקום לקושית הלח"מ. ומדבריו נראה שנעלם ממנו דברי הרמב"ן בהשגותיו למנין המצות סי' שי"ח ע"ש. ולעיל [בהל' ט'] כתבתי בד"ה אם כו' וקשה הא קי"ל אין מזהירין מן הדין ע"ש י"ל לפמ"ש הרמב"ם שורש ט' אפשר לומר אף מדין ק"ו מזהירין במקום דכתיב מיתה בפירוש. אך קשיא אזהרה למקלל אביו ואמו לאחר מיתה מנלן דליכא למילף מלא תקלל חרש דהא המקלל חבירו לאחר מיתה פטור ויש לישב וצ"ע. ועמ"ש לעיל [בהלכה ט'] בד"ה עד כו'. ודלא כמ"ש התי"ט במשנתינו: