שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 7 · Segment 6

הגע עצמך שבא עליה בשוגג כו'. בבלי בסוגיין מוקי לברייתא הואיל והיא מזידה ע"ש וכתב המהרש"ל שם ברש"י בד"ה לישראל כו' וקשה דלמא הכי פריך אי משום תקלה לחוד אמאי לא נאסר בהמת ישראל ונכרי כו' ע"ש ובמהרש"א. ונראה אי ס"ד פשיטא ליה למקשה נעבד שרי מדכתיב מן הבקר קשה ה"ל למפרך מיד על האיבעיא וארב ששת הרי נעבד אע"פ שהוא תקלה וקלון אפ"ה שרי ש"מ טעמא אחרינא איכא ברובע שאסור אלא ע"כ לומר פשיטא ליה שנעבד ישראל אסור אך קשה לסברת רש"י דילפינן איסורא דנעבד מרביעא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל מן הבקר למעט נעבד ע"פ ע"א או בעלים הא נמי ניליף מרביעה כי היכי דילפינן מיניה איסור ע"פ שני עדים. ולפ"ז י"ל אף המקשה סובר נעבד מותר באכילה להדיוט כדתנן בתמורה פ' כל האסורין ומעיקרא ל"ק ליה מנעבד ישראל דסובר גזירת הכתוב הוא מדאציטרך בן הבקר אבל ב"נ יש לאסרו משום תקלה כמו רובע והשתא דשני מי איכא מידי כו' פריך הכא הא מסברא אף ישראל ראוי לאסור אלא גזירת הכתוב הוא להתירו וכיון שכן לא שייך למיפרך מי איכא מידי דלגביה גזירת הכתוב אמרינן אין לך בו אלא חידושו והר זה כאלו כתוב בפירוש כותי אסור וישראל שרי. ודברי רש"י עצמן תמוהים דכתב וקשיא לן ל"ל קרא ממשקה ישראל כתיב כו' ואוקמא בנרבע כו' בפ' בתרא דתמורה ע"כ. ותימא הא לא נזכר מזה דבר בש"ס שם אך תו' כתב שם דף כ"ח ע"א בד"ה טול כו' וא"ת תיפוק ליה ממשקה ישראל ותירץ איצטרך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו ע"ש. לכך נראה שצ"ל וקשיא לן קרא ל"ל תיפוק ליה מק"ו מבעל מום ועל זה משני הש"ס שם איצטרך לע"פ ע"א או ע"פ בעלים. ותו' כתבו חולין דף קט"ו בד"ה חורש כו' וא"ת ל"ל קרא דאלה הא מדאיצטרך מן הבהמה להוציא רובע מכלל שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי כו' ע"ש. ותימא אי לאו מאלה ה"א אף קדשים שנעבדה בהן עבירה אסורים לגבוה מק"ו מבעל מום כמפורש שם בגמ' ומן הבהמה איצטרך לע"פ ע"א או ע"פ בעלים ע"ש וצריך עיון: