שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 8 · Segment 1

עד שיפרש את השם. כתב הרמב"ם פ"ב מה' עכו"ם אין המגדף חייב עד שיפרש שם המיוחד של ד' אותיות אדנות ויברך איתו בשם מן השמות שאינן נמחקין וכתב הכ"מ כאן פסק כשמואל ופ"ה מה' ממרים פסק כחכמים קילל אביו ואמו בכינוי פטור. וכתב הלח"מ מה' ממרים שם דעת הרמב"ם הא דבעינן שיברך שם בשם שמעינן מיתורא בנקבו שם יומת ושיקלל אביו בשם מיתורא דשם יליף ע"ש שהאריך. ותימא דלמא כולא קרא שיקלל אביו בשם הוא דאתי ומנ"ל שיברך שם בשם. לכך נראה בהיפך שיברך שם בשם מיתורא דשם שמעינן אלא דאי להא לחוד הוא דאתי ה"ל למכתב בנקבו שם ה' בשם יומת בנקבו שנית ל"ל אלא ללמד על נקיבה אחרת והיינו קללת אב ואם שתהא בשם. ומ"ש שם המיוחד הוא שם של אדנות כתב הכ"מ מסיק ליה מהא דאמר בגמ' ש"מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר. וכ' הפ"ח א) וליתא דפריך התם פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן ושני מ"ד עד דאיכא שם רבה ומילתא בעלמא הוא דנקט קמ"ל. ולשיטה זו מאי פריך פשיטא לישני מ"ד שם הוי"ה דוקא קמ"ל אפי' שם אדנות ועוד מאי קאמר מלתא בעלמא כו' הא אי קאי אשם הוי"ה שפיר נקט יוסי שהוא בן ארבע אותיות וצ"ע ע"כ. ול"נ דלק"מ שהרמב"ם מפרש שם רבה הוא שם הוי"ה כמו יהא שמיה רבא דקדיש דמפרשינן שיהא שם הויה שלם וה"ק פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן משמע דאשם של בן ארבע אותיות קפיד ואפילו שם אדנות דאל"כ ליתני יכה הויה את יוסי כי היכי דליהוי במספר כ"ו כמו יוסי בתרא שהוא במספר פ"ו כמספר אלהים וליכא למטעי תו ומשני מ"ד עד דאיכא שמא רבה לעולם בעינן שם הויה והא דנקט גם ברישא יוסי מלתא בעלמא הוא דנקט כלומר ניחא ליה למנקט לשון השוה קמ"ל אפילו שם אדנות שה הוא ולכך לא תני ברישא שום מספר. והא דנקט מספר אלהים אע"ג דכל הכינויים שוים מ"מ נקט לישנא דקרא אלהים לא תקלל עוד כתב הרמב"ם שם מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור אינו כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל. וכתב הכ"מ כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ"ע פרק הנשרפי' דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה. (ר"ל מסתמא ממגדף דמדבר למדו והתם הוראת שעה היתה פ"ח) וא"ת כיון דאמרינן מגדף א"י לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה וי"ל דשייך להתרות כו' ע"ש. (קשה איך ס"ד לומר כיון דא"י לחזור א"צ התראה הרי גם עכו"ם א"י לחזור כמפורש נדרים פרק בתרא וכ"כ הרמב"ם שם פ"ג א"כ א"צ התראה. וסנהדרין דף מ' ע"ב מפורש עכו"ם צריך התראה ע"ש. ולענ"ד מעולם לא כיון הרמב"ם לומר מגדף אין צריך התראה אלא ה"ק אחר שגידף בעדים אין אחריה כלום ונסקל ולא הזכיר התראה שהיא לפני הגידף. עוד כתב הכ"מ וממ"ש רבינו הל' עדות (פרק עשרים) ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע כל היכא דליכא מעשה ליכא התראה ע"כ ותימא לומר כן דא"כ מצינו אף במקבל עליו עכו"ם לאלוה או שאמר אלי אתה דחייב מיתה אינו צריך התראה דהא אין בו מעשה אלא דיבור בעלמא א"כ קשיא מאי קאמר במכלתין דף מ' מה לעכו"ם שכן צריך התראה הא איכא עכו"ם שא"צ התראה ותו לפ"ז אף הנשבע א"צ התראה דהא נשבע לאו שאין בו מעשה הוא ובבבלי שבועות דף כ"א גרסינן שבועה שאוכל ככר זו ועבר היום ולא אכלה ר"ל אומר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק כו' ע"ש ולדעת הכ"מ א"צ התראה. וז"ל הרמב"ם פ' כ' מה"ע ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך א"צ התראה כמו שביארינו. וכתב הראב"ד וזה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה ע"כ ותימא אף דבמתני' ריש כריתות מייתי להך קרא אמגדף מ"מ טפי ה"ל להקשות מעכו"ם ושבוע וכמ"ש. אבל הנראה שכוונת הרמב"ם לומר כיון שהעידו בדבר שלא היה מעולם לא שייך בו שגגה וזה שכתב לפי שאין להם מעשה שנוכל לומר ששגג בו והא דקאמר לפיכך א"צ התראה כמו שביארנו. כוונתו למ"ש פי"ב מהל' סנהדרין אחד ת"ח ואחד ע"ה צריכין התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. וכתב הה"מ ריש הא"ב פי' שלא ניתנה התראה אלא להבחין המעשה אם נעשה בשלימות כוונה ומחשבה אם הוא שוגג בדבר כגון שלא ידע שהיא ערוה או דבר אתר וריב"י כוונתו לומר אם הוא שוגג בידיעת עונש המעשה או לא ות"ח מן הסתם יודע ע"כ. וכיון שכן בעדים זוממין שאין להם מעשה א"צ התראה. וסוגיא דפרק אלו נערות כריב"י דאמר אין התראה אלא לבחינת העונש אזלא לאוקמי הא דאר"א עדים זוממין לאו בני התראה נינהו אפי' כר' יוסי אבל לרבנן דר' יוסי ל"צ לדחות בטעמא דר"א. ומ"ש הרמב"ם ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין. כתב הכ"מ בשם הרמ"ה אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד ה"נ בעינן שם שמברך בו שם המיוחד ע"כ. ונ"ל דדייק לרבינו מדכתיב ברישא בנקבו שם ה' יומת ש"מ בעינן שם המיוחד ובסיפא דכתיב בנקבי שם יומת דמיניה יליף שיברך בשם לא כתיב ה' ש"מ דלא בעינן שיהא שם שמברך בו שם המיוחד. וכ"ת אי בשם דסיפא לאו שם המיוחד הוא א"כ קשיא מנ"ל. למקלל אביו בכינוי פטור דהא משם דסיפא יליף וי"ל הא כבר כתבנו למעלה דקללת אביו בשם מבנקבו יליף דהיינו כמו ברכת השם דרישא ועוד הא לכך נקט יוסי לאשמועינן בשם אלהים סגי וכפירש"י דאל"כ ה"ל למנקט יכה ארבע את ארבע דהוי שמעינן מפורש דבשם בן ארבע סגי וכמ"ש לעיל: