שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 7 · Segment 3

את ייליף כו' בקונט' הגהתי. וכן נראה שנתהפכו הגירסאות בין בא על הבהמה לאשה המביאה בהמה עליה וכמ"ש בקונט'. והסמ"ג כתב מצות ל"ת צ"ה השוכב עם בהמה בסקילה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרג תהרגנו ואומר והרגת את האשה ואת הבהמה ע"כ. אע"ג דבבבלי לא מייתי אלא גז"ש דהרג תהרגנו מייתי נמי גז"ש דוהרגת את האשה כדעת הירושלמי ששניהם נכונים ולשיטת הירושלמי הבבלי אתיא כר"י ואנן קיי"ל כר"ע. ועי' במהרש"א בד"ה נאמר כאן הרוגו כו':

רבי ישמעאל מן אתריה כו'. עי' בקונט'. וא"ל דה"ג את יליף דמיהם בם דמיהם בם עד כדון כר"ע כר"י את יליף הריגה הריגה אזהרה לנשכב מנין ר"י מן אתריה ור"ע מן אתריה. וה"פ ר"ע יליף מואת הבהמה תהרוגו והדר יליף גז"ש דדמיהם בם אבל לר"י למד מן הלמד הוא ומשני יליף ליה מהרג תהרגנו דמסית. ופריך אזהרה לנשכב מנין ומשני ר"י מן אתריה כלומר ממקום דיליף אזהרה לנשכב דזכור מלא יהיה קדש יליף נמי נשכב בבהמה ור"ע מן אתריה כי היכי דיליף אזהרה דזכר לא תשכב קרי בי' לא תישכב ה"נ דריש נשכב דבהמה לא תתן שכבתך קרי ביה לא תתן שכיבתך. דא"כ קשיא מאי קאמר כרת לנשכב על דר"י לית משכח אמאי ניליף נמי קדש קדש או תועבה תועבה כי היכי דיליף נשכב דזכר מאי קאמרת קסבר הש"ס לא יהיה קדש בגברי הוא דכתיב א"כ אף אזהרה ליכא למילף מיניה. מיהו יש לומר קסבר הש"ס כר"ת בר אדא דלא יליף תועבה מקדש אלא יליף כרת בזכר תועבה דכתיב באזהרה מתועבה דכתיב בעונש מה התם שוכב ונשכב במשמע דכתיב תועבה עשו שניהם אף אזהרה כן אבל בבהמה ליכא למילף הכי דלא כתיב ביה תועבה וכ"ת א"כ מאי קאמרת בסמוך נשכב מן הזכר ומן הבהמה חייב שתים לדברי הכל הא לר"י אזהרה דשניהם מחד קרא את יליף מלא יהיה קדש ואינו חייב אלא אחד וכדא"ר אבהו בבבלי בסוגיין י"ל הירוש' לשיטתו דסובר חלוקה דכרת שמה חלוקה. וכמ"ש לקמן סוף דברינו. מיהו גירסא שלפנינו קשה דלא הזכיר אזהרה מנ"ל והל"ל ר"ע יליף מלא תתן שכבתך קרי ביה שכיבתך אבל לר"י מנ"ל וי"ל. ובבבלי בסוגיין פליגי בה ר' אבהו אומר ר"י יליף אזהרה מלא יהיה קדש ואביי אומר מדאפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר. וכתב תו' לר"א הא דאפקיה לנשכב בלשון שוכב איצטרך דהוא ובהמתו בכ"ג. וכתב המהרש"א וי"ל נמי דאיצטרך שנשכב בסקילה דומיא דשוכב וכ"כ הסמ"ג ותו' ניחא להו לומר דאיצטרך דהוא ובהמתו בכ"ג שכך מפורש בפ"ק ע"כ. וקשה מודה הרב מיהת שגם לדעת תו' איצטרך לאפקיה ללמד שהנשכב בסקילה א"כ מנ"ל דהוא ובהמתו בסקילה על כרחך לומר כיון דאפקיה ש"מ ששוכב ונשכב שוין ילפינן מיניה כל דבר. א"כ מאי דוחקיה דר"ע למילף אזהרה מלא תתן שכיבתך (שזה דוחק כמ"ש המהרש"א בד"ה אם אינו ענין כו') ניליף אזהרה מדאפקא כו' וי"ל לעולם קסבר ר"ע מדאפקיה לאו בכל מילי משווינן להדדי ודקשיא א"כ נשכב בסקילה מנ"ל תריץ יליף ליה מדכתיב שכבתו קרי ביה נמי שכיבתו וכ"ת א"כ כולא קרא כל שוכב ל"ל דהא איכא למילף כולא עונשא דנשכב משכיבתו וכקושית הסמ"ג שכתב המהרש"א בד"ה אא"ע כו'. י"ל אי לא כתיב כל שוכב לא היינו דורשין שכיבתו כמ"ש המהרש"א בתירוצו אבל השתא דכתיב כל שוכב ללמד שהנשכב במיתה דרשינן שכיבתו וממילא ידעינן שהוא בסקילה דומיא דשוכב. מיהו לר"י קשה מנ"ל למילף תרתי מדאפקיה חדא סקילה ואידך דהוא ובהמתו בכ"ג ודוחק לומר דפליג ר"י בהא וצ"ל קסבר ר"י מדאפקיה משוינן להו בכל מילי וכ"ת א"כ אזהרה דנשכב נמי ניליף מהכא ול"ל לא יהיה קדש וי"ל איצטרך לחלק דליחייב הבהמה והמביא כו' שתים. וכן צ"ל לאביי אליבא דר"י דיליף מדאפקיה סקילה ואזהרה ש"מ לכל מילי משוינן להו להדדי. מיהו מסוגיין שמעינן סקילה לנשכב לאו מדאפקיה שמעינן אלא מסמוכים וכמ"ש בקונט'. וכ"ת א"כ מכשף בסקילה לר' ישמעאל מנ"ל מדסמיך מכשפה לא תחיה לכל שוכב כו' ונשכב גופיה יליף מסמיכת דזובח א"כ ה"ל למד מן הלמד וי"ל סובר ר"י מכשף בסקילה מלא יחיה ילפינן כדאמרינן סוף פרקין לר' ישמעאל. מיהו ר' יהודה דאמר בבבלי דף ס"ז וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה. (ועי' בירושלמי לקמן בפרקין) שמע מיניה דלאו מסמיכת ילפינן סקילה לנשכב וצ"ל כר"ע ס"ל וקרינן שכיבתך. דליכא למימר דוקא מכשף לא יליף מסמיכה משום ג"ש דלא תחיה וכר"י הגלילי דא"כ מנ"ל דלא דריש ר"י סמוכים וכמ"ש תו' דף ס"ז ובד"ה וכי כו'. ועי' מה שכתבתי לעיל בד"ה תועבה כו'. ואפשר לומר אף ר' אבהו סובר סקילה לנשכב מדסמיך לזובח וגו' יליף. והכי מסתבר דהא ר"ע דריש סמוכים כמ"ש תו' דף ס"ז מי נימא דר"ע לא דריש סמוכים ע"ש. וליתא לדברי הסמ"ג דלר"א אפקיה לנשכב בלשון שוכב ללמד סקילה לנשכב דלזה ל"צ קרא לכך מוכרחים תו' לומר דאיצטרך דבהמתו בכ"ג ודלא כמהרש"א. וכ"ת א"כ הבא על הבהמה והמביא בהמה עליו ליחייב שתים דחלוקין בכרת וכדאמרינן בסמוך וי"ל קסבר ר' אבהו כר' יוחנן (בבלי דף ס"ה) חלוקין דלאו שמה חלוקה חלוקין דמיתה לא שמה חלוקה. והירושלמי כריש לקיש שם חלוקין דמיתה שמה חלוקה:

נשכב מן הזכר כו'. בבבלי גרסינן הנרבע לזכר והנרבע לבהמה אר"א לדברי ר"י אינו חייב אלא אחת אידי ואידי לא יהיה קדש. וכתב תו' אע"ג גבי חמש נשים נדות חייב על כל אחת ואחת דגופים מוחלקים התם משום דדרשינן ואשה לחייב על כל אשה ואשה ע"ש. ובכריתות דף ט"ו כתב תוס' בד"ה הרי שמות מוחלקין ואע"ג דלעיל גבי עריות צריך קרא ואשה לחייב על כל אשה ואשה אע"ג דגופים מוחלקין מ"מ פשיטא ליה לר"ע דגופין מוחלקין חייב על כל אחת ואחת ע"כ ותימא פתח בשמות מוחלקין וסיים בגופין מוחלקין ועוד מאי קשיא להו הרי בעריות אנן קיימין וכיון דגלי לן קרא ואשה פשיטא בבא על אחותו ועל אחות אביו כו' שהוא חייב על כל אחת ואחת ועוד מאי קאמרו מ"מ פשיטא ליה לר"ע כו' הא דפשיטא ליה בגופים מוחלקים היינו מואשה לכך נראה דה"ג דגופין מוחלקין ואע"ג כו' מ"מ פשיטא ליה לרנב"י דגופין כו' וה"פ אהא דאמר רנב"י דלמא ע"כ לא קאמר סומכוס אלא באותו ואת בנו דגופין מוחלקין קאי וקשיא להו מנ"ל לרנב"י לומר באו"ב כיון דגופים מוחלקין חייב שנים הא בעריות צריכין קרא לחלק אפי' בגופים מוחלקים ש"מ מסברא לא אמרינן גופים מוחלקין מחלקין א"כ מנ"ל לחלק בין או"ב להבא על חמותו כו' ותירצו מ"מ לאחר דגלי לן קרא בעריות דגופין מוחלקין מחלקין ה"נ אמרינן בכל מקום גופים מוחלקין מחלקין וזה ברור. לפ"ז הדרא קושית תו' דהכא לדוכתא מ"ש מחמש נשים נדות אע"ג דכתיב התם ואשה מ"מ ילפינן מינייהו כל התורה וי"ל הא ר"א ור' הושעיה פליגי שם ואמרי רנב"י וסומכוס אמרו דבר אחד דסברי דאין לחלק בין גופים מוחלקין לאין מוחלקין ואיכא למימר ר' אבהו כוותייהו כן ס"ל:

שכב שני זכרים כאחת מאחר כו'. וקשה הא דלא כר"י ודלא כר"ל. דא"ר יוחנן (לעיל בה"ה) הוא בהעלם אחד והיא בחמשה העלמות הוא אינו חייב אלא אחת והיא ה' קרבנות הרי דלא אמרינן מאחר שהוא גרם להן. ודלא כר"ל דאמר התם כשם שאינו מביא אלא קרבן אחד אף היא אינה מביאה אלא קרבן אחת. הרי דמקילתא לחמירתא אמרינן אבל לא מחמירתא לקילתא. מאי קאמרת הכא שאני שהגופין מוחלקים א"כ ל"ל למימר מאחר שמחייבין כו' הא אין זה גורם החיוב. ועי' כריתות דף ט"ו ע"א:

לעולם אינו מתחייב עליה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד. לשון הש"ס משמע כפירש הקונט'. אך תימא לחלק בבהמה בין פחות מן ג' שנים ליתר על כך לכך נראה דה"ג לעולם אינו מתחייב עליו עד שיהא בן ג' שנים ויום אחד. וקאי אזכר דאמרינן בין קטן בין גדול וקאר"א לאו דוקא קטן ממש אלא בעינן שיהא בן ג' שנים ויום אחד דומיא דאשה שאין ביאתה ביאה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד דמשכבי אשה כתיב וכ"ה בבבלי בסוגיין: