שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 5 · Segment 5

הרי כאן שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין את ההכרת. יש כאן חסרון כאשר הגהתי בקונט'. גרסינן יבמות דף נ"ה ר' יוחנן אמר למה יצאה כרת באחותו שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וקשה הא א"ר יוחנן במכלתין דף צ' לאוין מחלקין א"כ למה יצאה כרת באחותו לחלק תיפוק ליה דלאוין מחלקין וצ"ל כתירוץ הירושלמי דאיצטריך אחותו ללמד על הנשים והא דקאמר לחלק לאו דוקא אלא נקט דרשא. הפשוטה אי לא כתיבי לאוין מחולקין הוה מוקמינן אחותו לחלק רמ"ש תו' במכלתין דף ל"ד. והא דקאמר ולר' יצחק דאמר למה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות לחלק מנ"ל נפקא ליה מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחייב על כל אשה ואשה. צריכין נמי לומר דעיקר קושיתו מנ"ל לרבות הנקבות. ורש"י כתב בפרשת אחרי לא תקרבו להזהיר את הנקבה לכך נאמר לשון רבים. וקשה זהו דלא כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה ועוד מאי פריך הש"ס לר' יצחק מנ"ל לחלק תיפוק ליה מלאוין ולרבות נשים שמעינן מלא תקרבו. ועוד יש לתמוה ממ"ש רש"י כריתות דף ג' בד"ה דאמר ר"א כו' ואי קשיא היכן מצינו בעריות אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו פריק הכי שאני התם דכיון דאיהי נמי מתהנייה משכיבה קרינא בה הנפשות העושות אבל משכבזכור דלא מתהני בעי אזהרה ע"כ. איך נעלם ממנו דברי הת"כ והירושלמי דמלא תקרבו ילפינן או מאחותו גם לשון דאשכחן לאו בכולהו אינו מכוון. והא ליכא לאקשויי הא הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה א"כ קרא ל"ל לרבות נשים י"ל כמו שתירץ הרא"ם שם כל היכא דכתיב איש צריך רבוי לנשים. ולא מפיו אנו חיין שכך כתבו תו' ב"ק דף ט"ו ע"א. ומ"ש עוד הרא"ם א"נ שאני עריות שכועל האשה שתבעל ופועל האיש לבעול והכתוב הזהיר שלא יבעול כו' והראיה על זה שבזכר צריך קרא לרבות הנשכב והיינו מפני שהפועל השוכב לחוד ע"ש. ואינו נכון דודאי איכא למילף גם הנשכב מלא תקרבו דהא זכר כתוב בפרשתא דעריות וכי היכא דמרבינן אשה ה"נ יש לרבות נשכב. אלא טעמא אחרינא אית ביה כמ"ש תו' יבמות דף נ"ד ע"ב בד"ה בזכור כו' לכך צריך קרא לנשכב כיון שאין דרך ביאה בכך אע"ג דבעלמא ל"צ קרא לחייב האשה הנשכבת ע"כ. ודבריהם אלו תמוהים לפום ריהטא דודאי איצטריך קרא לאשה הנשכבת כדדריש הת"כ מלא תקרבו. אך נראה שכוונתם למ"ש כיון דכתיב לא תקרבו יש לנו למילף גם הנשכב כמו דילפינן מיניה האשה הנשכבת א"ו הטעם משום דאין דרך ביאה בכך. אך הלשון דחוק וצ"ע:

ויצאו שלמים ויחלוקו לאוין כו'. וקשה הא לא כתיב לכל הקדשים אלא לאו אחד בקדשים לא יאכל ועוד אחרי שיצאו שלמים ל"ל חלוקה דלאוין לכך נראה דה"ג ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים כו' וה"פ ועוד מן הדא מוכח דלאוין אינן מחלקין דשמואל הקשה לר"ז ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים אם אכל בהעלם אחד כזית שלמים וכזית עולה או משאר מיני קדשים יהא חייב על כל אחד ואחד והא קדשים אין בהן אלא לאו אחד ושלמים לא יצאו בלאו אלא בכרת לחוד אפ"ה אמר שיצאו לחלק ש"מ חלוקה דכרת הויא חלוקה אבל חלוקה דלאוין לא הוי חלוקה ואף ר"ז לא קאמר אלא לצורך יצאו אבל בלא"ה ה"א שיצאו לחלק. אך קשה מנ"ל להוכיח מהכא דחלוקה דלאו לא שמה חלוקה הא עדיין י"ל חלוקה דכרת הוי חלוקה וה"ה חלוקה דלאו נמי הוי חלוקה וצ"ע:

ולאו מתני' היא כו'. ירושלמי שבת [פ"ז ה"ב] כתבתי א)וקשה הא תנן ריש פ"ד דמעילה קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה ולחייב עליהן משום פגול ונותר וטמא קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה. והכא קאמר משא"כ בקדשי ב"ה ופשטא דשמעתא משמע דממתניתין דמעילה פריך וי"ל לפמ"ש בקונטרס כאן. עיקר קושית הש"ס מהא דמצטרפין כל מיני קדשי מזבח זה עם זה לטומאה א"כ שפיר קאמר משא"כ בקדשי ב"ה דמסיק בבבלי שם הא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה לא קאי אלא אמעילה אבל לא אטומאה ובשבת שם פירשתי סוגיא זו בכמה מקומות בפנים אחרים ופירושי כאן עיקר: