שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 5 · Segment 6

הזורע והזומר בכלל היו כו'. בבבלי מ"ק דף ג' גרסינן החורש בשביעית ר"י ור"א חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בהא דא"ר אבין כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל מ"ד לוקה לית ליה דר' אבין ומ"ד אינו לוקה אית ליה דר' אבין. ונמצא ט"ס בפירש"י וכצ"ל כלל ושבתה הארץ ופרט שדך לא תזרע וכלל שבת שבתוך יהיה לארץ וכיון דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל שהפרט בל"ת אינו אלא כלל ופרט ואמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחריני לא. וקשה לדבריו צ"ל דפליגי הירושלמי והבבלי בזה שהרי מפורש כאן שאין בשביעית כלל בתרא. גם מ"ש כיון דנשתנה כו' קשה נימא כ"ע אית להו דר' אבין מ"ד לוקה דרשינן ליה בפרט וכלל וכללא קמא נדחה ומ"ד אינו לוקה סובר כללא בתרא נדחה מפני שנשתנה. וכעין זה מקשים תו' שם אלא שיש ליישב קושיתם הראשונה שמקשים לפירש"י מנ"ל דר' אבין סובר כן ע"ש י"ל אע"פ שאין כאן הוכחה שר' אבין סובר כן מ"מ צ"ל כן לפרש במאי פליגי גם מ"ש ה"ל לשנויי דכ"ע אית להו דר"א וקרא לאו אסמכתא היא ע"ש י"ל פשוט ליה לש"ס דאסמכתא היא מדכתיב לא תזמור וכדדייק רבא התם בבבלי (דף ג') אבל קושייתנו היא קיימת בין על המקשה בין על המתרץ. ונראה עיקר כמ"ש בספרים ישנים דגרסינן אין דנין אותו בכלל ופרט ותו לא. ולפי הגהת המהרש"א בתו' שם צ"ל דאייתי תו' מהירושלמי דליכא כלל בתרא בשביעית ומ"ש תו' בתר הכי חד אמר לוקה לא קאי אירושלמי דלשיטתו מ"ד לוקה לית ליה דר"א ודריש ליה בכלל ופרט וכמ"ש בקונטרס. והר"ש פ"א דשביעית כתב להירושלמי דקאמר טעמא דר"א ושבתה כי' ולמה יצאו כו' היינו דר"א דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ע"כ. דברי תימא הם הלא מפורש כאן ובשבט מילתיה דר"א אמר כלל ופרט הוא ש"מ דר"א לית ליה דר' אבין. ואין ספק אלו זכר הר"ש סוגיין לא היה כותב כן ועוד אי לא דרשי' כלל ופרט אף ביוצא מן הכלל לא דרשינן ליה וכמו שאכתוב בסמוך. ועוד הרי מפורש בסמוך ר"י סובר כלל בעשה ופרט בל"ת אין אחד מלמד על חבירו וזה כר' אבין. אלא ר' יוסי מסיק דגם ר' יוחנן לית ליה דר' אבין וכמ"ש בקונט'. והר"ש סיים ובמסקנא דירישלמי מפרש טעמא אחרת שאינו בגמרא שלנו ע"כ ונראה שכיון למ"ש בסמוך בד"ה טעמא כו' ע"ש ומ"ש תו' כלל בתרא לא חשיב כיון דהאי כלל בקרא אחרינא וחשיב בכלל המרוחק כיון דלא הוו בחד קרא דהכי מוכח בפ"ק דפסחים דאיכא מ"ד כיון דהוו בתרי קראי לא דרשינן בכלל ופרט ע"כ. וקשה הרי מפורש כאן דושבתה הארץ ושדך לא תזרע לכ"ע היינו דורשין אותו בכלל ופרט אע"ג שהן בתרי קראי אי לאו דהכלל בעשה ופרט בל"ת ודוחק לומר דהירושלמי כמ"ד כלל ופרט המרוחקין דנין ועוד הא רבא הוא דאמר כלל ופרט המרוחקים בחד ענינא דנין נימא סתמא דש"ס כאביי ולא כרבא. ועוד ליכא מ"ד תרי קראי הוו כלל ופרט המרוחקים אא"כ מפסיק ביניהם דבר אחר אבל דברים הסמוכים אפי' בתרי קראי לד"ה דנין. ומה נכונים דברי הר"ש שכתב ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ כו' ע"ש. ודעת רש"י שבתון כלל הוא והא דלא קחשיב ושבתה הארץ לכללא קמא שהוא מוקדם בקרא היינו לפי שהיא מרוחק דמפסיק בין הכלל ופרט היתירא שש שנים תזרע שדך כו'. ולפירושי בקונט' נראה עיקר בבבלי כגירסא הישנה דגרסינן אין דנין אותו בכלל ופרט מ"ד לוקה לית ליה דר"א כו' לא דכ"ע לית להו דר"א כו' וה"פ כלל ופרט ושבתה הארץ שדך לא תזרע מ"ד לוקה לית ליה דר"א וה"ל כלל ופרט וכיון שיצאו שני דברים ה"ל ככללא בתרא וכמ"ש בקונט'. (וכה"ג מפורש בכבלי דמכלתין פ' נגמר הדין דף מ"ו גבי כלל ופרט המרוחקין) וכ"ת לפ"ז ה"ל לשנויי דכ"ע לית להו דר"א מ"ד לוקה שני דברים שיצאו מן הכלל ככללא בתרא חשבינן ליה ומ"ד אינו לוקה סובר אפי' שני דברים שיצאו לפרט חשבינן ליהו לא לכלל י"ל ה"ה דהמ"ל הכי אלא חדא מינייהו נקט. תדע דגם לדברי תו' קשה ה"ל למימר דכ"ע לית להו דר"א מ"ד לוקה כלל ופרט המרוחקים דנין וה"ל כלל ופרט וכלל ומ"ד אינו לוקה סובר אין דנין א"כ כ"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אלא כמ"ש. מיהו אין זה הוכחה כל כך די"ל ניחא ליה למנקט דכ"ע א"ת להו דר"א ומעתה מ"ש המהרש"א וקשה דקאמר יכול ילקה אחרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל ולפי' תו' לכ"ע אין כאן כלל ופרט וכלל ע"כ לפרושי ניחא דבעין כלל ופרט וכלל מיהו הוי. גם לתו' ל"ק דלשיטתם למ"ד כלל ופרט המרוחקין דנין ה"ל כלל ופרט וכלל:

ושני דברים כו'. כתב תו' שבת דף ע' בד"ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת פי' בקונט' משום דה"ל כלל בל"ת ופרט בעשה וקשה כללא נמי כתיב בעשה וביום השביעי תשבות ועוד גבי כלל ופרט דוקא הוא דאמרינן במ"ק דלא דיינינן אבל לגבי דבר היוצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום ע"ש. ונראה סובר רש"י ביום השביעי תשבות אינו עשה די"ל ה"ק קרא ששת ימים תעבוד חובה היא דומיא דב"נ ששבת חייב מיתה וביום השביעי תשבות רשות משא"כ בחריש ובקציר אשבות ודאי חובה משמע. ותדע דש"ס קאמר שם דף ס"ט ע"א דידע ליה לשבח בתחומין ואליבא דר"ע ולא קאמר בעשה דביום הז' תשבות וכקושית תו' שם א"ו כמ"ש. גם מאי דקשיא להו למה לא קאמר דידע לשבת בעשה דושמרתם את השבת. קשה כיון דלא מצינו בשבת אלא לאוין א"כ ושמרתם נמי לאי כדאמרינן בעלמא השמר דלאו לאו ומ"ש תו' גבי יוצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום. תימא הרי מפורש בסוגיין לר"י שני דברים היוצאים מן הכלל אפי' ללמד אין מלמדיו וכן משמע בכולא סוגייא מדת דבר היוצא מן הכלל וכלל ופרט שוין בזה. ותו' כתב מנחות דף נ"ה כלל ופרט המרוחקין אין דנין אבל בדבר היוצא מן הכלל דנין. זהו לשיטתם דמחלקין ביניהם אבל לשיטת רש"י שוין. ואין להאריך עתה בפרט זה:

טעמא דר"י כו' עי' בקונט'. מיהו הלשון דחוק ונראה דקסבר ר' בא לכ"ע אפילו כלל בעשה ופרט בלא תעשה דנין והכא שאני דאיכא עשה בפני עצמה ובעשה לא דנין הכלל בכלל ופרט כיון שיש עשה נמי בל"ת. ועמ"ש לעיל בד"ה הזרע כו: