שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 9 · הלכה 7 · Segment 4

תני שלא ברצון חכמים כתובות ר"פ אלו נערות [הל' א'] כתבתי למ"ד כותים גירי אריות קשה הא דתנן התם הבא על הכותית יש לה קנס אמאי הא קנאין פוגעין בו וכיון שחייב מיתה אין בו קנס וכה"ג פריך הבבלי פ' בן סו"מ [דף ע"ג] אחותו דניתן להצילו בנפשו למה יהא לה קנס ומאי דמשני התם לא שייך הכא. ואף שי"ל הכא שאני כיון שאין מורין כן להבא לימלוך אינו נקרא מחוייב מיתה כ"ש לפי מאי דאמרינן כאן שלא ברצון חכמים עושה הקנאי וחייב נידוי מ"מ קשיא לשמואל דאמר ראה שאין חולקין כבוד לרב היכא דאיכא חילול השם ופירש"י שלא היה לו להורות הלכה בפני משה אילולי חילול השם. ש"מ שמורין לו דאל"כ מה תועלת היתה בשאלתו ופשיטא שאין כאן הוראה בפני רבו וכיון שכן תיקשי ליה מתני' דאלו נערות. ואין לומר סובר שמואל העראה זו נשיקה א"כ י"ל משעת העראה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה כדמשני התם באחותו. דדוקא באחותו הוא דאיכא למימר הכי דהתם אפומא קפיד קרא ומשעת העראה איפגמא אבל הכא עיקר קפידא אגמר ביאה כדתני ר' ישמעאל בסמוך. לכך נראה לומר בהיפך סובר שמואל אהעראה משלם קנס כמ"ש תו' פ' בן סו"מ דף ע"ג בד"ה ממונא כו' בירושלמי משמע אהעראה משלם קנס (ועמ"ש כתובות [פ"ג ה"ו] בד"ה ובפנויה כו') ואין הקנאי רשאי להורגו עד גמר ביאה. ואל תתמה שדין חדש הוא זה ולא הזכירו הראשונים שנהפוך הוא להורגו על העראה אינו בדין דהא בעינן שיהא דוקא כמעשה דזמרי כמ"ש הה"מ פי"ב מהא"ב והתם בגמר ביאה הוא דהוי. והרב במ"ל פ"ק מה' רוצת כתב נסתפקתי ברוצח בשגגה אם הרג הרוצח לגואל הדם אם נהרג עליו ומסתברא דאינו נהרג עליו וזכר לדבר זמרי דאמרינן אם נהפך זמרי כו' ע"ש. ואני אומר דיש להוכיח מסוגיא זו בהיפך דהא ודאי אם בא גואל הדם לב"ד לימלך מורין לו שהרשות בידו להרגו דדוקא בקנאי הוא דאמרו שאין מורין לו. ולאו שקבלה בידם שכך נאמרה הלכה זו אלא דקשיא להו פנחס שראה מעשה ונזכר הלכה ועשה מעשה ולא נטל רשות ממשה ולית להו הא דשמואל שעשה כן מפני חילול השם ולא הא דרב דאמר שכך אמר למשה כך לימדתנו ברדתך מהר סיני אלא ודאי שכך נאמרה הלכה שאין מורין כך לכך לא היה צריך ליטול רשות וכמ"ש. וכיון שכן גואל הדם שמותר להרוג לרוצח מקרא מלא הוא ודאי שמורין כן. ואחרי שמורין כן פשיטא שנהרג עליו הרוצח וכן משמע לשוו הש"ס דקאמר אר"י אם בא לימלוך אין מורין כן ולא עוד אלא אפי' פרש זימרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא. ש"מ אף דאין מורין כן מ"מ סד"א שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס נהרג עליו קמ"ל דאינו נהרג אבל היכא דמורין כן שהרשות בידו פשיטא דנהרג עליו. גם מהכא מוכח דאין לדמות גואל הדם לקנא דהא לאחר שפרש אין רשות לקנא להורגו וגואל הדם רשות בידו להורגו לאחר מעשה ובשעת מעשה חובה על כל אדם להורגו כדי להציל וממ"ש יתבאר לך שאין מקום לספק השני שכתב הרב במ"ל שם אם נהפך אחר הרודף בעריות אם נהרג עליו. דכיון דמורין לו כן פשיטא שנהרג כדמוכח מסוגיא זו. והא דקאמר שאם פרש אסור להרגו דייק ליה מדכתיב ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וגו' ללמד שבשעת מעשה הרגו. והא דאר"י בן פזי בקשו לנדותו קשה מ"ט לנדותו וכי כן הדין נותן לעשות לכשרים המקנאים קנאת ה'. ונראה דרצו לנדותו על כבוד הרב שהורה הלכה לפני משה רבו יצא בת קול ואמרה והיתה לו וגו' שכך הלכה שהיא לו לבדו שאין מורין כן בב"ד ואין כאן הוראה לפני רבו: