שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 2 · הלכה 5 · Segment 3

שמשם נפסקו דמים. כתב הי"מ פי' שמאז לא היתה עוד מלחמה כי זו היתה המלחמה האחרונה שנלחם דוד עם הפלשתים ע"כ וקשה לא מיבעיא למ"ד לקמן שתי שנים היו זה אחר זה פשיטא שלא היתה המלחמה האחרונה אלא אפילו למ"ד שנה אחת היתה נמי קשה דמקרא מוכח שבתחלת מלכות דוד היתה מלחמה זו דכתיב בד"ה ונציב פלשתים אז בבית לחם ופירש"י שזה היה בתחלת מלכותו שעדיין היו נציבי פלשתים בישראל לכך נראה עיקר כמ"ש בקווטרס:

עדשים היו. כתב הי"מ משום דקשה קראי אהדדי כדבסמיך אתי לתרוצי ר' לוי ור' יעקב ע"כ ולפי הגירסא שלפנינו נראה פירושי בקונטרס עיקר:

פשיטא לי לאבד וליתן דמיה. כתב הי"מ וקשה מי הזקיקו לומר דדוד ה"ל לאבד בנתינת דמים מותר ודאי דלא כהלכתא ע"כ. לשיטתו אזיל דקאמר שם דפשטו ליה שאפי' על מנת ליתן דמים אסיר לאבד משום חבול ישיב רשע כו'. ותימא לא אמרו בב"ק בבבלי דפשטו ליה מהא דחבול ישיב אלא אי אמרינן דמיבעיא ליה מהו להאכיל לבהמות מעדשים דישראל לשלם משעירים דפלשתים אבל למ"ד דשאלתו היתה מהו לשרפן להציל עצמו בממון חבירו לא פשטו ליה אלא דחייב לשלם ופשיטא שמותר לאבדן מפני פיקוח נפש וכ"כ תוס' שם ולא קמיבעיא ליה אלא אי חייב לשלם או לא ופשטו ליה אדם אחר חייב לשלם שאסור להציל עצמו בממון חבירו אבל מלר פורץ גדר כו' ודייק ליה פשיטא ליה לאבד וליתן דמים מדקאמר ולא אבה דוד לשתותם ויאמר הדם האנשים האלה בנפשותם אשתה. הא לא היה אפשר בענין אחר להציל ישראל עד שיאבד הפלשתים שבתוך החלקה או לסכן העם שיכנסו לתוכה א"כ מההכרח היה שילכו לשאול אלא הא פשיטא ליה שמותר לאבד וליתן דמים ולא אבה דוד לפטור מדמים מטעם שמלך פורץ כו' ונתן הממון להקדש והיינו דכתיב ויסך אותם לה' ואהא דקאמר בסמוך שתי שנים היו כתב הי"מ דבשניה איבעי ליה אם יוכל לאבדה בנתינת הדמים הא דקאמר אין למידין משנה לחברתה היינו משום דאחת שעורים ואחת עדשים י"ל בבעיא בשנה שניה היה סובר שמא אין הבעלים קפדי כל כך ושרי ע"ש. ותימא כיון דפשטו ליה דאין להציל עצמו בממון חבירו א"כ לעולם אסור ועוד פשיטא דקפדי כדאמרינן בעלמא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ופירושי בקונט' נראה עיקר: