שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 5 · הלכה 5 · Segment 4

תני למה כו'. כתב הרמב"ם פ"ח מה"ס אמר אחד איני יודע יוסיפו שני דיינים נמצאו חמשה נושאיים ונותנים בדבר אמרו שלשה חייב או זכאי הולכים אחריהם. וכתב הרמ"ך תימא איך ישאו ויתנו חמשה הא אינו יודע (בין טוב לרע. פרישה) וי"ל מ"מ אם ידע אחרי מכאן יכול לישא וליתן עמהם דגם בד"נ יכול לחזור לזכות ע"ש. ונראה ודאי זה שאומר איני יודע לאו קטלא קניא הוא אלא מסתפק בדבר שמראה פנים לזכות ולחובה וכמ"ש רש"י דף י"ז ע"א א"כ אין מקום לקושייתו וגם תירוצו אין עולה יפה שהרי מבואר מדבריו שזה שאומר איני יודע אפילו לזכות א"י לחזור ע"ש. מיהו תו' חולקים בזה פרק אד"מ ע"ש. והראב"ד כתב בגמרא משמע זה שאמר א"י כמאן דליתא דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינן אלא ארבעה ע"ש. וכוונתו להא דגרסינן בבבלי ספ"ק (דף י"ז) אר"א במוסיפין עושין ב"ד שקול פשיטא מ"ד האי דאמר א"י כמאן דאיתא דמי כו' קמ"ל כמאן דליתא דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה ואין חילוק בזה בין ד"מ לד"נ. וכתב הב"ח סי' ט"ו ואי ס"ד דאין חילוק א"כ ה"ל לר"א לאשמועינו זה בד"מ וכ"ש בד"נ או דוקא בד"נ אמרינן הכי אבל לא בד"מ ע"ש. ותימא הא ר"א סתמא קאמר במוסיפין עושין ב"ד שקול. ולא הזכיר כלל ד"נ ועוד אי הוה אמר בד"מ כי לא היינו יודעין ד"נ דה"א בד"נ אין עושין ב"ד שקול אפילו בכה"ג אלא מדחין אחד מן הראשונים או מן האחרונים קמ"ל דלא. והרשב"א (ומביאו הכ"מ שם) כתב ראיה להראב"ד מסוגיין דה"פ שאם היו שנים כו' לאחר שהוסיפו שנים לא נשארו לישא וליתן רק ג' שנים מן הראשונים ואחד מהאחרונים דהשני מן האחרונים אמר ג"כ א"י גומרין בג' אלו הדין ור' אילא פליג וקאמר כיון דתחלת ישיבתן היתה אדעתא דארבעה דהיינו ב' מהראשונים וב' מהנוספים זה האומר א"י מעכב בדבר כאחד משלש האומר א"י. וא"ל ברישא ה"ק אם ג' מזכים ואחד חולק ומחייב גומרים הדין דלפ"ז ר' אילא פליג וסובר דבעינן שיהא כולן שוין לדעת אחת והא ודאי ליתא כו' אלא ודאי כמ"ש וקיי"ל כרישא דירושלמי ושתים זו שמענו חדא שאין האומר א"י נחשב מכלל הב"ד מדאמר ר"א שנראה דינו ליגמר בד' ועוד אם אמר אחד מן הד' א"י גומרין הדין בג'. והרמב"ם נסמך על פשט הירושלמי מפני שסובר שהאומר א"י כמאן דאיתיה דמי ואינו כן ע"כ. ואל תתמה לפירושו מאי מתרץ הברייתא אקושיא שמתחלת בה למה מוסיפים דיינים שמפרש שאין זו קושיא אלא שאלה באיזה ענין מועיל הוספת הדיינים שאם ישארו שלשה דיינים סגי ומצינו כיוצא במתני' פ"ב דערלה. וא"ת מנ"ל לפסוק דלא כר' אילא י"ל לפירושי הבבלי פליג על ר' אילא. אך קשה א"כ מאי קאמר ר' יוסי ותשמע מינה כו' הא איך הנדון דומה לראיה כלל. ובתחלת דבריו העתיק דברי ר' יוסי אלו ולא פירש כוונתו וצ"ע. והב"ח שם כתב דה"פ קשיא ליה למה תנן מוסיפין דיינים דמשמע שנים דמיעוט דיינים שנים לא יוסיפו רק אחד ותירץ שאם היו שלשה ואפילו אחד מהאחרונים יאמר א"י יכולים לגמור הדין אבל אם לא יוסיפו אלא אחד לא ישאירו אלא שנים ור' אילא פליג ואמר מכיון שבשעה שהוסיפו שנים היתה הכוונה לגמור הדין בארבע אין גומרין אותו בשלשה ופסק הרמב"ם כר"א ואם שנים אומרים אזי יוסיפו דיינים ושרי מארי להב"י ומהרש"ל ע"ש. ואני אומר לענ"ד מליצתו אל חיקו תשוב. מאי קשיא ליה ממתני' הא מתני' אד"נ קאי והתם פשיטא דצריכין להוסיף שנים ואם רצונו להקשות אמתני' דפ"ג התם ה"ל לאתויי ועוד תימא לומר ברייתא מקשה אלשון המשנה ועוד איך נאמר רבי לא שהוא אמורא פליג אברייתא ולא די לנו בזה הצער אלא שכתב כמה פעמים כת"ק דר' אילא כאילו ר' אילא תנא דברייתא הוא והוא עולא הנזכר בבבלי ועוד תימא לומר דתקינו מילתא משום דגזרינן שמא יאמר א"י א"כ אין לדבר סוף ועוד מה למהר בהוספת ב' אם יאמר א"י עדיין יש שהות להוסיף עוד אחד ועיקר דברי ר"א תמוהים ממ"נ אי סובר האי דאמר א"י כמאן דאיתיה דמי א"כ מעיקרא כשהוסיפו אדעתא דחמשה יתבו אי כמאן דליתא דעי לא יוסיפו אלא אחד נמצא מעיקרא לא יתבי רק אדעתא דשלשה. ועוד יש לדקדק בדבריו ואין להאריך. וצ"ע. ועיקר פשט השמועה כמ"ש בקונטרס. והיא כסברת הרמב"ם והראב"ד סובר שהבבלי פליג. והתוי"ט כתב סוף פ"ק בד"ה מוסיפין כו' ועוד נפלאתי על הראב"ד שבספ"ה תנן כשהוסיפו עד ע"א ל"ו מזכין ול"ה מחייבין ל"ו מחייבין ול"ה מזכין ש"מ דמצי למיהדר זה שאמר איני יודע ע"כ. הפלאה זו איני יודע מה היא דעיקרא דמלתא קאי אי"ב מחייבין וי"א מזכין שמוסיפין שנים ובכגון זה ודאי נמצאו שם כל הדיינים ונהפוך הוא שיש להפליא עליו הפלא ופלא. שהרי מבואר מאוד במשנה זו דביה איירי הך בבא. כמדומה שנשכח ממנו אז ענין המשנה וכן נראה מדבריו וצ"ע:

הדרן עלך פרק היו בודקין