קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 4

וכחש בה ולא בו. ברייתא בת"כ ופליג בן עזאי וה"פ ת"ק אמר השביע חבירו שיגיד לו מי מצא את האבידה וכחש בה ונשבע והודה שיודע מי מצאה אבל אינו יודע של מי היא פטור:

שלש אבדות הן. שלשה מינים הן בשבועת עדות האבידה כיחש בה ונשבע ואחר כך הודה שראה אותה ביד אחר:

בה ולא במוצאיה. הודה שראה את האבידה מהלכת ברשות אחרת ואינו יודע ביד מי היא ובעד אחד איירי דאי בשני עדים בה ובמוצאה מי איכא מ"ד דפטור:

כולהו לפטור. על כולן פטור העד קסבר המשביע עד אחד וכפר ואמר שבועה שאיני יודע לך עדות פטור מקרבן שאין בהכחשתו כפירת ממון שגם בעדותו לא היה מחייב לזה ממון אלא שבועה אע"ג דאיכא למימר דלמא לא משתבע גורם לממון פטור והני נמי גורם לממון נינהו שהמודה בה ולא במוצאה אי הוי מסהיד ליה ראיתי שנמצאת בזוית פלוני ואיני יודע מי מצאה היה מחזיר באותה שכונה עד שיודיעוהו במוצאה ולא בה דאלו אמר לו מי הוא המוצאה היה חוקר בדבר אולי יתברר שאבידתו היא וכ"ש בה ובמוצאה שיש כאן עד אחד מאי קאמרת שמא היה משתבע מ"מ גורם לממון הוא דדלמא לא משתבע:

ליה כן. אלא כולן לחיוב דקסבר גורם לממון כממון:

ר' יוסי. פריך ויהא כן כולן לפטור דהא תני הפטור לא בה ולא במוצאה שזה ודאי פטור אלא הכי קאמר בן עזאי בכל הני שלשה פטור:

א"ר מנא ולית כן. אלא כולן לחיוב כדדייק הברייתא שלש אבידות כו' הרי בה ובמוצאה אנן קיימין דזו וודאי חייב דדוקא בשכפר החייב ואח"כ כפר העד אחד הוא דפטרי חכמים דה"ל גורם לממון דיש לומר מגו דחשיד אממון חשיד אשבועה אבל כאן חייב דלא מחזיקינן אינשא ברשיעא שיכפור בשאינו שלו וחייב לדברי הכל:

אלא. כלומר ודקשיא סיפא דברייתא ודאי שצריך להגיה הברייתא ותני שמכחש בה ובמוצאיה במוצאיה ולא בה ובה ולא במוצאיה:

כיני כו'. נראה דה"ג תניא אידך אמר בן עזאי ג' שבועות הן היכר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לא בה ולא במוצאה וכ"ה בבבלי. ועלה קאמר כן צריך להגיה סיפא מתניתא בה ובמוצאה: