אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות · פרק 6 · הלכה 8

משנה
אכל תאנים וענבים ורימונים – מי שאכל פירות שהם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כגון תאנים או ענבים או רימונים, והוא הדין זיתים או תמרים (בספרות חכמים הקדימו בכל מקום תאנים לענבים, כנראה משום שתאנים שימשו לאכילה יותר מענבים), - מברך עליהן שלש ברכות – של ברכת המזון, כמו שמברכים אחר הפת (ברכת המזון נקראת "שלוש ברכות" על שם הברכות שהן מן התורה: ברכת "הזן", ברכת הארץ וברכת ירושלים. ברכת "הטוב והמטיב" היא תקנת חכמים); דברי רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני). וחכמים אומרים: ברכה אחת – אינו מברך ברכת המזון אלא ברכה אחת, שהחכמים סוברים שאין אדם מברך ברכת המזון אלא לאחר אכילת לחם שהוא מחמשת מיני דגן.
רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אפילו אכל שֶׁלֶק (ירק שלוק) והוא מזונו – עיקר סעודתו, - מברך עליו שלש ברכות – ברכת המזון, שרבי עקיבה סובר שאדם חייב לברך ברכת המזון על כל מה שאכל בסעודה.

בתוספתא ברכות ד,טו שנו: זה הכלל: כל שהוא ממין שבעה וממין דגן / או מין דגן (או שהוא ממין דגן ולא עשאו פת) - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת.
רבי יהודה אומר משמו / משום רבן גמליאל: כל שהוא ממין שבעה ולא ממין דגן, או דגן ולא עשאו פת - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת. וכל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו ברכה אחת / מברך אחת, וחכמים אומרים: ולא כלום / אין מברך כלום.

שלוש ברכות
"שלוש ברכות" הוא תיאורה של ברכת המזון גם בכמה ברייתות בתוספתא. אומנם בנוסח ברכת המזון ארבע ברכות. היישוב המקובל לסתירה זו הוא, ששלוש הברכות הן: "הזן", הארץ וירושלים, ואילו ברכת "הטוב והמטיב" אינה נמנית משום שאינה דאורייתא אלא תקנת חכמים. הסבר זה אינו הולם את שיטות התנאים המחשיבות את ברכת "הטוב והמטיב" כברכה דאורייתא (ראה ירושלמי להלן ז,א).
התפיסה העולה מדברי רב ששת שבבבלי ברכות מו,א ("עד היכן ברכת הזימון? - רב ששת אמר: עד 'הזן'") מציעה פתרון פשוט לבעיה. ברכת המזון היא בת שלוש ברכות: הארץ, ירושלים וברכת "הטוב והמטיב", אבל ברכת "הזן" אינה אלא ברכת הזימון ואינה נכללת בה.
אכילת תאנים או ענבים או רימונים אינה אלא אכילה של היחיד ולא סעודה. רק הפרק השביעי דן בהלכות הסעודה בחבורה. לכן מחלוקת רבן גמליאל וחכמים היא בשאלה האם אכילה כגון זו מחייבת שלוש ברכות לאחריה או ברכה אחת (מעין שלוש), ובכל מקום שיש חובת "שלוש ברכות" לא יברך היחיד אלא אותן, אבל שלושה או יותר שסעדו כאחד יזמנו ויברכו ארבע ברכות ("ברכות המזון - שלוש או ארבע", "סידרא" יא, עמודים 154-156).

ברכה אחת
בבבלי מכנים אמוראי ארץ ישראל את הברכה האחת שבמשנה "ברכה אחת מעין שלוש" וקובעים שיש לברך אותה לאחר אכילת פירות משבעת המינים שברכתם הראשונה "בורא פרי העץ" ולאחר אכילת מאכלים העשויים מחמשת מיני דגן שאינם פת שברכתם הראשונה "בורא מיני מזונות". בבבלי דנים אמוראי ארץ ישראל ובבל בנוסח "ברכה אחת מעין שלוש" וחתימתה.
הביטוי "ברכה אחת מעין שלוש" אינו נמצא בנוסחים טובים של משנתנו ושל המקבילה המורחבת בתוספתא ברכות ד,טו. במקומות הספורים בספרות התנאים שבהם מצאנו את הביטוי "ברכה אחת מעין שלוש", יש להניח שמדובר בתוספת על פי הבבלי וההלכה המקובלת.
לפי התוספתא ברכות ד,טו, לחכמים מברכים ברכה אחת על מוצרי דגן ועל שבעת המינים, ולרבן גמליאל מברכים ברכה אחת על מאכלים אחרים, כגון אורז ובשר. הירושלמי לעיל ו,א מעמיד את רבי שמעון חסידא, שבירך לאחר האורז "אשר ברא מיני מעדנים...", ואת רבי, שבירך לאחר הבשר "אשר ברא נפשות רבות...", כרבן גמליאל, שחייב לברך ברכה אחת לאחר אכילת דברים שאינם משבעת המינים ומחמשת מיני דגן. מכאן שהברכה האחת שבפי החכמים לאחר אכילת דברים משבעת המינים ומחמשת מיני דגן היתה דומה ("ברכות פרק שישי", עמודים 631-632).

לפי פירושנו בירושלמי לעיל ו,א, דבית רבי ינאי עשו את הברכה האחת לברכה מעין שלוש.

השותה מים לצמאו – לרוות צמאונו, - אומר – מברך לפני שתיית המים: "שהכל נהיה בדברו". רבי יהודה (בכתבי היד של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה: 'רבי טרפון'. - תנא בדור השני) אומר: – מברך לפני שתיית המים: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא נפשות (בני אדם) רבות (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו, אבל ישנה בקטעי הגניזה של המשנה) וחסרונן (מחסורם, דברים שחסרים להם לחייהם)" – ברכה קצרה זו היא שבח לה' שהוא בורא את בני האדם ואת הצרכים החסרים להם.

בתוספתא ברכות ד,טז שנו: מעשה ברבי טרפון שהיה מיסב בצילו של שובך במנחה בשבת, הביאו לפניו דלי של צונין. אמר להם לתלמידיו: השותה מים לצמאו, כיצד מברך? אמרו לו: ילמדנו רבנו. אמר להם: "בורא נפשות וחסרונן" (וזו ברכת השבח, כברכת הפירות לפניהם).
• • •

תלמוד
דנים בעניין שינוי מקום מבית לבית בתוך הסעודה.
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי תדאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאמר בשם רבי יהושע (בכתב יד רומי: 'ר' הושעיה'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): אכל – תאינים, במזרחה של תאינה (שם העץ) – שליקט תאינים שהבשילו בצד המזרחי של העץ ואכל אותן שם, ובא לאכול במערבה – שעבר ללקט תאינים שהבשילו בצד המערבי של העץ ולאכול אותן שם, - צריך לברך – שוב על התאינים שאוכל במערבה של תאינה, שהמשנה את מקומו מבית לבית בתוך הסעודה - צריך לברך שוב על האוכל (מימרה זו המדברת באכילת תאינים הובאה כאן מפני שבמשנה נזכרה אכילת תאינים, ואגב מימרה זו הובאה המימרה הבאה. אם מימרה זו אינה מדברת באכילת תאינים מהעץ אלא באכילת כל דבר, אין מובן מה מקומה של מימרה זו כאן).

אבא בר רב חונא (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) אמר: יין ישן יין חדש (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'יין חדש ויין ישן', וכן הוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם ובראשונים) – אם שתה יין חדש והביאו לו בתוך הסעודה יין ישן לשתות, - צריך לברך – שוב ברכת היין על היין האחר, מפני שיין ישן טוב יותר מיין חדש. שינוי יין – אם שתה סוג יין אחד והביאו לו בתוך הסעודה סוג יין אחר לשתות, ואין השני טוב יותר מהראשון, - אין צריך לברך – שוב ברכת היין על היין האחר. שינוי מקום – אם אכל במקום אחד ועבר בתוך הסעודה למקום אחר לאכול, - צריך לברך – שוב על האוכל במקום האחר. הסיע דעתו – אכל והסיח דעתו מלאכול, ואחר כך חזר וחשב לאכול, - כמי שהוא שינוי מקום – דינו כמו מי שהוא משנה את מקומו בתוך הסעודה, שצריך לברך שוב על האוכל.

בבבלי ברכות נט,ב אמרו: שינוי יין - אין צריך לברך, שינוי מקום - צריך לברך. - ואמר רב יוסף אמר רב: אף על פי שאמרו: שינוי יין אין צריך לברך, אבל מברך / אומר: "הטוב והמטיב".
ובבבלי פסחים קא,א-ב אמרו: אמר רב חנין / חמא / חנן בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום - אין צריך לברך. - מיתיבי: שינוי יין - אין צריך לברך, שינוי מקום - צריך לברך. - תיובתא דרבי יוחנן תיובתא.

בבבלי הביאו ברייתא המבדילה בין שינוי יין ובין שינוי מקום, ששינוי מקום צריך לברך ושינוי יין אין צריך לברך. בבבלי פסחים שם פירשו רב הונא ורב חסדא את דברי הברייתא ששינוי מקום צריך לברך. גם בירושלמי כאן אמר רבה בר רב הונא ששינוי מקום צריך לברך ושינוי יין אין צריך לברך. הרי שאמוראי בבל תלמידי רב חילקו בין שינוי יין ושינוי מקום וחלקו על האמורא הארץ ישראלי רבי יוחנן שדעתו הובאה רק בבבלי.
מה שאמרו בבבלי שבשינוי יין מברך: "הטוב והמטיב", הוא כמו המסופר בירושלמי להלן על אחד התנאים שהיה מברך כך על כל חבית וחבית של יין.

ומספרים: רבי (נראה שצריך לומר: 'רבי מאיר' ("מבוא הירושלמי", דף קו, עמוד א). - גדול התנאים בדור הרביעי), על כל חבית וחבית – של יין, שהיה פותח – לשתות ממנה, היה מברך עליה. ומה היה אומר – בכל פעם על היין? רבי יצחק רובה – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב" – שהיה מברך על שפע הטובה שהטיב ה' לו. אבל לא היה מברך שוב ברכת היין בכל פעם ששתה, מפני ששינוי יין - אין צריך לברך שוב ברכת היין (בספר "ההשלמה" כתב, שהיה מברך "הטוב והמטיב" בשעת פתיחת החבית, כדי להודות לה' על שלא החמיץ יינו).
ומספרים עוד: מעשה ברבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) שעשה משתה לשמעון בנו, על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה ואומר: "חמרא טבא לחיי רבנין ולתלמידיהון!" – היין הטוב לחיי החכמים ולתלמידיהם (שמסובים בבית המשתה. חכמינו אמרו שהיין גורם מיתה, ולכן היה רבי עקיבה אומר שהיין שהביא לחכמים ולתלמידיהם יהיה לחיים).

בתוספתא שבת ז,ט שנו: מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו. על כל חבית וחבית שפתח אמר: "לחיי רבננא ולחיי תלמידיהון!".
ובבבלי שבת סז,ב אמרו: מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: "חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון!" / "חמרא וחיי לפום רבנן, חמרא וחיי לפום תלמידיהון!".
• • •

במשנה שנינו: "השותה מים לצמאו - אומר: ברוך שהכל נהיה בדברו".
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): חוץ ממי דקרים (שיקוי הגורם לשלשול) – השותה מי דקרים לצמאו - אינו מברך עליהם ברכת "שהכל", מפני שהם משקה שאדם שותה לרפואה.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ולכל (בכתב יד רומי: 'לכל') מים שהוא צמא להן – כל מים שהוא שותה לצמאו, אפילו מי דקרים, הוא מברך עליהם ברכת "שהכל" (רבי יוסי חולק על רבי יונה).
אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): השותה מי דקרים – לרפואה, ולא לצמאו, מהו אומר – מה הוא מברך לפני שתיית המים? "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שברא מי רפואות" – שצריך להזכיר בברכתו רפואה.

כיוון שנזכרו מי דקרים, דנים במשנה במקום אחר שנזכרו בה מי דקרים ועוסקת גם במי ששותה אותם לצמאו.
במשנה שבת יד,ג שנינו: כל האוכלים (שגם דרך הבריאים לאוכלם) אוכל אדם לרפואה (מותר לאדם חולה לאוכלם בשבת לשם רפואה), וכל המשקים (שהם גם משקים של בריאים) הוא שותה (לרפואה), חוץ ממי דקרים... אבל שותה הוא מי דקרים לצמאו (מפני ששותים אותם גם בני אדם בריאים להרוות את צימאונם)...
ומציעים נוסחים חלופיים של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה (במשנה): מי דקרים (כמו שהוא בכתבי היד ובקטעי הגניזה של המשנה), ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה (במשנה): מי דקלים (ההבדל בין הנוסחים נובע מחילוף ל ו-ר).
ומציעים הסבר לנוסחים החלופיים של המשנה: מאן דמר: – מי שאומר (התנא ששונה): מי דקרים - שהן דוקרין (גורמים גירוי חד כדקירה) את המרה (כיס המרה, השלפוחית הקטנה שבה נמצאת המרה) – הם נחשבים כתרופה למחלות המרה, ומן דמר: – ומי שאומר (התנא ששונה): מי דקלים - שהן יוצאין מבין שני דקלים – מים ממעין מסוים שנובע מבין שני עצי דקל.

בירושלמי שבת יד,ג אמרו: רבי בא שאל לרב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני. - ב"מבוא לנוסח המשנה" תיקן 'לרבי ירמיה'): מה ניתני? (מה נשנה במשנתנו?) דקרין, דקלין? אמר ליה: דקרין, שהן דוקרין את המרה. - אמר רבי יונה: לא מסתברא דלא (לא מסתבר אלא) דקלין, שהן יוצאין מבין שני דקלין.

רב ירמיה הבבלי קובע שהנוסח במשנה 'דקרים' וטעמו עימו, ורבי יונה הארץ ישראלי חולק עליו וגורס 'דקלים' ונימוקו עימו.

בבבלי שבת קי,א אמרו: "חוץ ממי דקלים". -
(תנא: חוץ ממי דקרים. - מאן דאמר: מי דקרים - שהם דוקרים את המרה, ומאן דאמר: מי דקלים - שהם יוצאים בין שני דקלים.) (הקטע המוסגר המביא חילוף גרסאות אינו בכתבי היד ובדפוס הראשון של הבבלי. המשפט 'מאן דאמר... ומאן דאמר...' נמצא רק בכתב יד מינכן באמצע דברי רבה בר בר חנה, ונראה שהוא העתקה מן הירושלמי כאן. הרי שבבבלי נשארה ודאית רק הגרסה 'דקלים')
מאי מי דקלים? - אמר רבה בר בר חנה: תרתי דיקלתא איכא במערבא (שתי דקלים נקיבות יש בארץ ישראל), ונפקא עינא דמיא מבינתייהו (ויוצא מעין מים מביניהן), כסא קמא (כוס ראשונה ששותים מאותם מים) - מרפי (המים מרפים את המעיים), אידך (השנייה) - משלשלי, ואידך (השלישית) - כי היכי דעיילי הכי נפקי.

"אית תניי תני..." שייך למשנת שבת. בני ארץ ישראל שנו במשנתנו 'דקרים', על כן תפסו גם בדברי רבי אבון וגם בדברי רבי יונה שבירושלמי ברכות 'דקרים', אף על פי שרבי יונה מכריע בשבת כתנא השונה 'דקלים'. ואולם הבבלים שנו 'דקלים' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 91).

בירושלמי ברכות לא נזכרו "מי דקרים" במשנה ובברייתא אלא בדברי רבי יונה, ולכן אפשר שהלשון בברכות "אית תניי תני: מי דקרים, ואית תניי תני: מי דקלים" וכו' הוא סוגיה לשבת יד,ג ומעריכה אחרת. ורמז יש לדבר, שבשבת אומר רבי יונה: "לא מסתברא דלא דקלין" וכו', ואילו בברכות אומר רבי יונה עצמו "חוץ ממי דקרים" ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 76-77).

המונח "אית תניי תני" בירושלמי כאן מתייחס למשנה שבת יד,ג. בירושלמי שבת מקבילה חלקית, אולם שם חסרים המונח והדיון המוצע על ידו בירושלמי כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 66, הערה 277).

לאמיתו של דבר אין הבדל בנוסחאות, מפני שרי"ש ולמ"ד מתחלפות, גם ייתכן מאוד שהמים הדוקרים הם באמת מי מעין המשלשלים ("פירוש למשנה מסכת שבת", עמוד 267).

רחוק מאוד ש"מי דקלים" נקראים על שם מעין מסוים שבין שני דקלים. לפי חוקי הלשון אפשר לפרש "מי דקלים" מי מקום ששמו דקלים, כמו "מי טבריה", או ש"מי דקלים" פירושו שרף היוצא מן הדקל, כמו "מי גפנים" שפירושו שרף היוצא מן הגפן. והיות ולא ידוע שום מקום בשם דקלים עם מעין מפורסם, נשאר רק הפירוש השני: שרף היוצא מן הדקל ("פירושים והערות", "חורב" ז, עמוד 53).

בירושלמי מצויות סוגיות מוחלפות. הסוגיה בברכות כאן אינה מתאימה בדיוק לשבת יד,ג. במקרים אלו השתמש המסדר בסוגיות של ישיבות שונות ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25).

סוגיית שבת מוסבת על המשנה במקום (כפי שעולה מן הלשון 'מה ניתני?'. וברור שהמחלוקת בשבת אינה מתייחסת למימרת רבי יונה בברכות, שהרי רבי יונה עצמו הוא צד במחלוקת זו; ועוד, שבברכות הזכיר רבי יונה 'מי דקרים', בעוד שבשבת הוא גורס 'מי דקלים'. עם זאת, אין כאן הוכחה חותכת, כי אפשר שנתחלפו המימרות, כרגיל בדברים כאלה). בברכות, לעומת זאת, 'מי דקרים / דקלים' נזכרים רק על ידי אמוראים, וקשה להניח ששני המקורות התנאיים ('אית תניי תני') מתייחסים לאזכורים אלו. ובהעדר מקור אחר שיוכל לשמש בסיס למחלוקת בין שני מקורות אלו, מסתבר שהדיון מוסב על משנת שבת, ולכן נראה ששתי הסוגיות מקבילות.
סוגיות אלו מתחלפות במספר נקודות. בשתיהן נחלקו האם יש לגרוס 'מי דקרים' או 'מי דקלים', אלא שבברכות המחלוקת היא תנאית, בעוד שבשבת נחלקו בדבר אמוראים (רבי יונה ורבי ירמיה). ההסברים שהוצעו לגרסאות השונות זהים בשתי הסוגיות, אלא שבברכות הם מופיעים כשלב חדש וסתמי ('מאן דמר... ומן דמר...'), בעוד שבשבת הם חלק בלתי נפרד של דברי האמוראים עצמם. עוד ראוי לציין, שבשבת הסתמך רבי יונה על הסברה כשגרס 'מי דקלים' ('לא מסתברא דלא'), ולא על מקור ספרותי (מה שאין כן במקרה של 'אית תניי תני' שבמקבילה). קיצורו של דבר: לפנינו מקבילות מוחלפות מובהקות ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 50-51).
• • •