גמרא ש"מ תלת. בגה"ש הקשה דאמאי לא אמר נמי ש"מ דאם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי. תמוה דזה לא מוכח כלל מהאי עובדא:
קריאה במקור
רש"ש על נדרים · דף 7b
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ר"ן ד"ה או מיתה. והקשו בתוס' כו' דאמרינן בפ"ק דקדושין חזיוהו לההוא גברא כו'. כצ"ל. ויש לעיין קצת מדוע לא הביא מעובדא הקודמת שם דההוא דקא זרע זרעים בהדי הדדי ע"ש:
בא"ד ותירצו דאה"נ אלא כו' דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי. ק"ק דלפ"ז מ"ק ר"א ש"מ השומע הזכרת השם צריך לנדותו דמאי קמ"ל בזה:
רא"ש ד"ה נדהו שלא בפניו. ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר. כצ"ל וכ"ה בב"י סי' של"ד ופליג בזה על הר"ן:
רא"ש ד"ה שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו. מוכח דגם אנשי ביתו מחויבים לנהוג בו נידוי. וצ"ע דבמו"ק (סי' נ"ה) [פ"ג סי' ח'] הביא דעת הראב"ד שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש בני ביתו:
בא"ד ויבא זכאי ויתיר חייב. כצ"ל. עי' יומא (מג ב):
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna Edition
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 7f286584f1c5bc0ac0820906b1834ef7506961c9b9342b1278ff37c446825410