מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא בתרא · פרק 3 · הלכה 1 · Segment 6

משוך בהמה זו לקנות וכו'. הגי' הנכונה היא בקידושין וכמו שהבאתי בפנים וכך העתיק הרמב"ן ז"ל בחידושיו פרק הספינה בסוגיא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכו' והביא הסוגיא דקידושין ולא זכר כלל מהאי ברייתא דמקשי לה הכא מינה ועיין לקמן ודע דבקידושין פריך עלה דאמר רב חסדא לקנות ולדותיה לא קנה אילו האומר לחבירו משוך את הבהמה זו שתקנה משאוי שלה שמא לא קנה ומשני הדא דתימר בשלא היתה עוברה אבל אם היתה עוברה עשו אותה כמשאה. וכבר כתבתי בקידושין שם דהאי סוגיא דהתם לאו דהלכתא היא וכדעת רוב הפוסקים דסוברים דמשוך הבהמה לקנות כלים שעליה לא קנה הכלים ואפי' הבהמה כפותה. אלא דחלוקין הפוסקין בטעם הדין הזה דלדעת הרמב"ם ז"ל הטעם הוא משום דהוי כמשיכה לפירות בתוך כליו של מוכר ולא קנה וכך כתב בפ"ג ממכירה הלכה י"ד אמר לו המקנה משוך בהמה וקנה כלים שעליה הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה וכו' והיא כפותה לא קנה כלים וכו' א"כ מבואר שזה הוא הטעם לדעתו ז"ל דאין ללוקח בגוף הבהמה כלום וזהו לפי שיטתו דמפרש לבעיא דרבי אלעזר בפ"ק דמציעא דף ט' ע"ב משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו וכו' ומדאקשי ליה רבא דאפי' א"ל קני בהמה וקני כלים שעליה לא קנה דחצר מהלכת היא וכו' ואי אמרת דמשיכת הבהמה הוי משיכה לענין משיכת הכלים היכי אמרי' חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוא קונה וכך כתב הרמב"ן ז"ל לשם לסייע מהאי סוגיא דב"מ להיש מפרשין שהביא דס"ל דלא הוי משיכה וכתב שם ב' טעמים לדיעה זו אי מטעם דהוי בכליו דמוכר אי מטעם דהן מונחין ועומדין ואין זזין ממקומן. ומבואר הוא דטעם הרמב"ם כטעם האחד של הי"מ שהביא ודעת הרמב"ן ז"ל שם אכתוב לקמן. ודעת הרא"ש ז"ל וכן הטור בסי' ר"ב הוא ג"כ דאינו קונה הכלים במשיכת הבהמה אבל מטעם אחר כדכתב הרא"ש ז"ל שם בדין המכר. ובעיא זו לא איפשיטא הילכך אם א"ל משוך בהמה זו וקני כלים שעליה לא קנה הכלים במשיכת הבהמה ואפי' בכפותה כיון דבעיא דלא איפשיטא היא אוקי ממונא בחזקת מרה קמא וע"ש דמחלק בין מציאה והפקר לדין מכר מטעם הנזכר ומבואר הוא דלדעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל וכדהוכיחו מהתם אין לחלק בין מכר למציאה והפקר. ועוד איכא נ"מ בין הני שיטות בדין דכלים בקופה שהביא הטור שם בסוף הסי' אם אמר לו משוך קופה זו ובמשיכתה קנה מה שבתוכה קנה מה שבתוכה אע"פ שלא קנה הקופה וזהו כדעת התוס' והרא"ש בזה דלמדו לחלק בין בהמה לקופה מדנקט ר"א בהמה בבעיא דיליה וכדכתבו שם הטעם לחלק זה לפי שהקופה ומה שבתוכה משיכתה שוה אבל משיכת הבהמה ע"י הילוך ומשיכת הכלים ע"י גרירה וכיון שכן ש"מ דלדעת הי"מ ודעת הרמב"ם אין לחלק בין בהמה לקופה שהרי מטעם אחר נגעו בה לפי שלא הקנה לו גוף הבהמה והוי ככליו של מוכר וא"כ הה"ד לקופה והם ז"ל לא דקדקו מדנקט ר"א בהמה דחדא מגווני נקט ולמדו לדעתם ז"ל מדברי רבא כדלעיל. ומשום הכי תימה יש כאן על הב"י שקבע בש"ע שם לדברי הרמב"ם בסעיף י"ד ומטעם הואיל ולא הקנה לו בגוף הבהמה ובסעיף שאחריו קבע כדעת הרא"ש והטור ומבואר הוא לכל המעיין דאין דעת הרמב"ם וסייעתיה בדין הקופה כן ולא דקדקו האחרונים בזה כלום והש"כ ציין שם לסי' ר' דשם מבוארים הדינים דכליו של לוקח וכו' אבל כמדומה לי שלא כיון לזה ולא הביא אחד מהעיקר והשורש במה שתלוין דעות החולקין בענין משיכת הבהמה לקניית הכלים והנם מבוארין בדברי הרמב"ן ז"ל. ודעתו ז"ל שם לחלק על עיקר הדין דקניית הכלים דס"ל שם בפשיטות דאע"ג דלא א"ל משיך הבהמה אלא משוך הכלים והוא משך הבהמה דקני הכלים דהא אימשיכו להו הכלים ומפרש להבעיא דר"א בב"מ דמיירי דא"ל משוך בהמה זו וקני הכלים אגבה ומשום הכי הוא דמקשה רבא עליה כיון דבאגב מקני ליה היכי ליקני והא חצר מהלכת היא ומביא שם ראיה לדבריו דבמשיכת הבהמה קונה הוא הכלים שעליה. מסוגיא דהאי תלמודא דקידושין וכמה שהבאתי לעיל דהתם מיפשט פשיטא ליה להש"ס באומר משוך הבהמה לקנות משאו שעליה דקנה וכן לולדה אם היתה עוברה דהוי כמשאוי שעליה. אבל צריך לי לעיין בזה לדעתו הגדולה ז"ל דהכא משמע דלא קאי המסקנא כן דהא בהדיא פריך עלה מהאי ברייתא והתני המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום וברור הוא דליכא לפרש בענין אחר אלא לקושיא דמקשי על הא דבעי לחלק בין אם היתה עוברה או לא והתני המוכר לו עוברי בהמתו דמשמע דכבר מעוברת היא ואפ"ה לא קנה ובודאי מטעמא אחרינא הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם ועכ"פ קשיא על הא דרבי נסא הדא דתימר וכו' וזה אין צריך לפנים דלא מצינן לפרושי להאי והתני בניחותא ולסייעתא לדרב חסדא דמעיקרא דאמר לקנות ולדותיה לא קנה דסייעתא לדרב חסדא ודאי ליכא למילף מהאי ברייתא דמה נפשך אי רב חסדא בולדותיה שכבר ילדה מיירי וכדמשמע למאי דס"ד מעיקרא והיינו דמקשי עליה בקידושין אילו האומר לחבירו משוך הבהמה לקנות המשא וכו' א"כ לא דמי לדינא דברייתא דהתם איכא למימר דטעמא משום דדבר שלא בא לעולם הוא ואי דמפרשינן להא דרב חסדא דבולדותיה שיבאו לה אח"כ קאמר א"כ מאי מקשו עליה ממשיכת הבהמה לקניית משאוי שעליה וע"כ לא קאי אלא לקושיא ופירכא על דמפרש ומוקי למילתיה דרב חסדא דבשלא היתה עוברה הוא דלא קנה ומטעמא דולדותיה שכבר ילדה לא הוי משאוי שלה ולא מהני משיכת בהמה לולדות אבל אם היתה עוברה הוי כמשאוי שעליה ומקשי עלה דתיפוק ליה דאפי' מעוברת היא לא עשה ולא כלום כדתני בברייתא ואפשר דדעת הרמב"ן הי' לפרש דלא פריך עלה אלא מהאי טעמא משום דהוי דבר שלא בא לעולם וזה דוקא בעוברי בהמתו אבל במשאוי שעליה כדקאי קאי דמשמע דפשיטא ליה להאי ש"ס דמהני משיכת הבהמה להכלים והמשאוי שעליה. ודעת הרמב"ם כבר מבואר לעיל דדעתו כהי"מ ולמדו מסוגיא דב"מ דהתם. ובעיקרא דדינא דברייתא במוכרי עוברי בהמתו יתבאר בדיבור דלקמן. והארכתי בפירוש האי סוגיא להראות לפני המעיין דעל כרחך סוגיא דהכא מיתפרשא דמיסבר סבירא ליה להאי ש"ס לפירושא דהאי ברייתא דאפי' בשהיתה בהמה מעוברת לא עשה כלום והיינו דמקשי והתני וכו' על הא דקאמר אם היתה עוברה עשו אותה כמשאוי ובא' מאיבריה ועיין בדיבור דלקמן:

והתני המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום. הרא"ש ז"ל מביא להאי בפ' המוכר את הבית בשמעתתא בן לוי שמכר שדה לישראל בדף ס"ג ע"א וכתב שם ואתיא הא דר"ל כהא דתניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי בפ' חזקת הבתים המוכר עובר שפחתו וכו'. ובאמת בתוספתא שלפנינו לא מצאתי' וחפשתי בכל התוספתא וגם בנסחא הדווקנית נוסחא הישנה של כתובת יד אשר לפני ולא מצאתי כלום מזה ובהאי תלמודא פ"ו דדמאי מייתי להו לדינים אלו בשם רבי אבהו אמר ר"ל. ואיך שיהיה הרא"ש ז"ל למד מכאן דאפי' היתה הבהמה מעוברת לא עשה כלום מטעמא דהוי דבר שלא בא לעולם וכמה דפסק הטור בסי' ר"ט להדיא כן. ומה שכתב הב"י בסי' רי"ב אחר שהביא דברי הרא"ש הנז' ואיכא לספוקי אם הי' הבהמה או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהן אם קנה ואין הכרע בדברי הירושלמי כי יש לפרש בו שקנה ויש לפרש בו שלא קנה כי שני הפירושים עולים כהוגן בלשון הירושלמי עכ"ל והדרישה האריך לפלפל בדברי הב"י. ומבואר הוא דהם ז"ל לא פילפלו אלא במה שראו בהעתקת הרא"ש בהאי ברייתא וא"כ יש לפרש עוברי בהמתו בשתי פנים אבל המעיין בהסוגיא כולא דהכא יראה להדיא דאין לפרש בענין אחר אלא בענין המבואר דהאי ש"ס ס"ל לפרש לברייתא דאפי' היתה הבהמה מעוברת לא קנה והיינו דמקשי על הא דקאמר אבל אם היתה עוברה וכו' וכבר רמזתי בזה בדיבור דלעיל ומכאן מבורר דין הנזכר בטור סי' ר"ט בענין זה. ובמה שהביא הרא"ש בפ' הספינה להתוס' הכתובה בפ"ד דמכלתין המוכר שפחה לחבירו מכר כלים שעליה וכו' שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד וכו' והביא הרי"ף ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז הל' ז' זהו דין אחר דהתם מכר לו גם השפחה ובא ללמדינו החילוק דאם א"ל שפחה מעוברת אני מוכר לך דדעתו על הולד ובין א"ל שפחה מניקה אני מוכר לך אין דעתו אלא שמכרה לו לחלבה וכדין המוזכר במתני' שם וכמה שהשווה אותו הרמב"ם שם ואין התוספתא זו סותרת לברייתא השנויה כאן דלא מכר לו אלא העוברים והולדות ומטעם דדבר שלא בא לעולם הוא ואלו הקנה לו גוף השפחה לולדות קנה באמת וזה מבואר. וכן אין אנו מוכרחין לדייק מהתוס' דדוקא באמר לו שפחה מעוברת הא שפחה סתם לא מכר לו את הולד וכדדייק הרא"ש ולפיכך תמה שם וכתב עלה ולא מסתבר כלל אלא דבאמת גם אם מכר לו שפחה סתם מכר לו את הולד אשר תלד ומשום סיפא נקט לה דאם א"ל מניקה וכדלעיל. ובדין דבר שלא בא לעולם גם בזה אין דעת הרמב"ם ז"ל ללמוד מכאן כמו שלא למד דין משיכת הבהמה לקנות הכלים המוזכר בדיבור דלעיל ולפיכך סתם דבריו בריש פ' כ"ב ממכירה איו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני. ולא כתב אפי' היתה מעוברת ואפשר דדעתו ז"ל במעוברת והוכר עוברה דקנה וכמו שפסק בפ"ז מהל' אישות הל' י"ו לענין קידושין וכבר רמזתי בזה בפ"ג דקידושין הל' ה' דגם בדין דקידושין סוגיא דהאי ש"ס התם אזלא כדעת החולקין בזה ע"ש:

מוכר לו שדה ומשייר לו מעשרות. כבר בארתי מזה לעיל בפ' איזהו נשך הלכה ב' ד"ה ע"מ שהמעשרות שלי וע"ש:

מוכר לו חורבה ומשייר לו אוירה כן פסק הטור סי' רי"ב וע' לקמן פ' המוכר את הבית הל' ב' דמכאן למד הרמב"ן ז"ל דמוכר את הבית וכתב לו עומק' ורומא אפ"ה לא קנה לוקח העלייה הבנויה ע"ג דיומדין שהוא באויר ואם נפלה חוזר ובונה אותה המוכר דקאמר הכא ומשייר לו אוירה וכיון שמשויר הוא אם נפלה חוזר ובונה אותה והביאו הטור והש"ע סי' רי"ד וע"ש דעת הרמב"ם ז"ל בזה: