מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא בתרא · פרק 3 · הלכה 3 · Segment 8

אפילו ערר עמו בפני פועלין ערר הוא. כן המסקנא לדינא דאפילו מיחה בפני שנים שאין יכולין לומר לו הויא מחאה וכן הוא גוונא דהכא דאף דמסתמא הפועלין שלו אין מודיעין אותו מ"מ יודיעו לאחרים וחברא חברא אית ליה עד שיצוה להם אל תוציאו דבר זה מפיכם כדכתב הרמב"ם בפי"א שם הלכה ו' ואתיא כשמואל דהכא כדרב דהתם ולמאי דאמר רב יהודה משמיה דשמואל התם יש לפרשו כעין דהכא:

גידול בר מניימין הוה ליה עובדא וכו'. והכי איתא גם התם דף ל"ט ע"ב האי עובדא וא"ל חייא בר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות. ומשמע דא"צ למחות כלל כדמשמע מדהכא כדמייתי ראיה מהתוספתא אבל הרשב"ם ז"ל פירש שם דה"ק שוב אין צריך למחות בהני ג' אבל בסוף ג' צריך למחות וכר"ל משום בר קפרא לקמן שם וכן מסקנת הפוסקים דבסוף כל ג' שנים צריך למחות. וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל שהביא להא דהכא וגריס שם הגירסא נכונה כמה שהגהתי בפנים לפי התוספתא. ותני כן היה אוכל שש שנים ערר עמו ג' ראשונות א"ל אתה מכרתו לי אתה נתת לי אינה חזקה שמע שמואל וכו' וכתב הוא ז"ל ושמעת מהך גמ' דבני מערבא דאינו צריך למחות לעולם קאמר. ופי' שם בתוספתא ב' פירושים ואין להאריך בשכבר פירשתי' בפנים. ובענין עיקר הדין י"ל דגם מסקנת האי תלמודא ס"ל הכי והיינו דקאמר שמואל אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום וכלומר דעדיין הדבר שקול הוא וצריכין לשאול גדולי א"י מה יאמרו בדין הזה משום דס"ל דבאמת צריך למחות בסוף כל שלש שנים ולפ"ז יש לפרש ג"כ הא דלעיל בניחותא וצריך לעוררו על כל שלש שנים דלדינא קאמר דצריך הוא למחות בסוף כל שלש שנים ודברי שמואל דלעיל הן דבריו דכאן ופליג על הא דקאמר חייא בר רב הכא: