מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 15

אמר ר' יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון. בארתי בפנים פירושא דהך מילתא במאי דפליגי ומה דמקשה הש"ס ומשני לכל חד וחד כדאית ליה. ונבאר כאן בתחילה ההכרח להאי פירושא ואח"כ נבאר לדינא. דמה שפירשתי דלכ"ע לא נקרא שבח הניכר אא"כ עלה בדמים יותר ממה שהיה שוה קודם בהיות המעשר לבדו זה מוכרח הוא מכח הקושיא דמקשה הש"ס ומשני אליבא דר"ל דהך קושיא קמייתא דקאמר מתני' פליגא ע"כ דטעות דמוכח הוא מה שכתוב בספרים על ר' יוחנן דהא על ר' יוחנן לק"מ מדין העיסה ואדרבה סייעתא הוא לדידיה דאף שברור הוא שיש שבח טעם בפת האפוי אפ"ה הואיל ואין כאן הותיר המדה הלכך השבח לשני דלר' יוחנן תרתי בעינן כמו שאבאר ההכרח הזה לקמן וא"כ אי אפשר לומר בענין אחר אלא דהך קושיא לר"ל הוא דלא בעי הותיר המדה כ"א בשבח הטעם בלבד הדבר תלוי קשיא עליה מהך דעיסה אמאי השבח לשני והשתא מדמשני פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר ואם נפרש כפשטה זהו נגד החוש המעיד שיש שבח הטעם בפת האפוי וא"א לפרש דאין שבח העצים ניכר בפת קאמר חדא דלא שייך פתר לה על כה"ג דפתר לה משמע דאוקי לה בהכי והרי כל פת אין שבח עצים ניכר בו ועוד דהא בשאין טעם שבחו ניכר הוא דקאמר והרי הטעם בודאי ניכר הוא וע"כ לומר דגם לר"ל טעם שבח הניכר דקאמר היינו שניכר הוא שמחמת טעם שבחו שוה יותר בדמים ממה שהיתה שוה העיסה ולהכי משני פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר כלומר אף דמסתמא הוא כך שהפת האפוי שוה יותר מן העיסה מ"מ איכא למידחי ולאוקמי דבכה"ג מיירי שלא עלה בדמים יותר וכדפרישית בפנים כגון שנתייקרה דמי העיסה מחמת המשקל ואין טעם השבח ניכר קרינן ביה. ונבאר א"כ דמה שפירשתי אליבא דר' יוחנן דתרתי בעינן הותיר המדה וגם שיהא השבח ניכר שעלה בדמים יותר ממה שהיה שוה קודם זה מוכרח הוא עכ"פ דהא מדמקשה לר' יוחנן מדגים שנתבשלו עם הקפלוטות ומשני לה תיפתר שבישל שניהן כאחת והיינו על כרחך שעד שנראה שניהן שהן כאחת הוא דקאמר דהא בהדיא קתני שנתבשלו עם הקפלוטות ומאי הא דמקשה והא דמשני וע"כ הוא כדפרישית בפנים דקס"ד שאחר שנתבשלו ביחד ניכרין הן כל א' וא' בפני עצמו וא"כ אין כאן הותיר המדה ואע"פ שיש כאן שבח הטעם וקשיא לר' יוחנן דקאמר דתרתי בעינן ומשני תיפתר דמיירי שבישל כל כך עד שהן שניהן כאחת ויש כאן ג"כ הותיר המדה דהרי א"א להפריד הקפלוטות מן הדגים וא"כ תשמע מינה דר' יוחנן תרתי הוא דבעינן ס"ל ועוד דמהאי דר' יונה בשם רב הושעיה פשיטא ופשיטא הוא דמוכח דר' יוחנן תרתי הוא דבעי דהא זה פשוט הוא להבין דר' יוסי ור' יונה דתרווייהו בשם ר' הושעיה הוא דקאמרי ל"פ במידי אלא דמר קיבלה דהכי משני רב הושעיא תיפתר דבהכי הוא דמיירי ומר קיבלה דבדרך תמיה וקושיא קאמר רב הושעיה דהקשה מאי קא מספקא לך ודמקשת על דברי ר' יוחנן הא ע"כ דבהכי איירי שנעשו שניהן כאחת דאלת"ה קשיא למה לי נתבשלו דקתני הגע עצמך וכו' כמבואר בפנים ומכיון שכן מלישנא דמתני' גופה שמעינן הכי דמדקתני שנתבשלו ע"כ דמיירי שיש כאן הותיר המדה וגם טעם השבח ובעינן שיהא ניכר כדשמעי' מזה הכלל וכו' דקתני והיינו שעלה בדמים יותר כדפרישית והרי לפניך הסוגיא מבוארת ומוכרחת בפירושה ואין להאריך עוד במה שמובן מאליו להמעיין בכל השקלא והטריא והמסקנא כר' יוחנן וכדהכריח ר' הושעיא ממתני' גופה. ומעתה קל להבין דעת הרמב"ם בדין הזה במה שכתב בפ"ג ממע"ש בהל' י"ד אחר שהביא למעלה כפי החלוקות שנשנו במתני' ביאר לזה הכלל כל ששבחו ניכר אם הותיר במדה השבח לפי חשבון ואם לא הותיר במדה השבח לשני בלבד וכל שאין שבחו ניכר אפי' הותיר במדה השבח לשני בלבד וזה כדעת ר' יוחנן דהלכתא כוותיה וכפי מסקנת ר' הושעיה וכפי דמוכרח ממתני' גופה לכל חלוקה וחלוקה כמו שהוא לפנינו דחלוקה הראשונה דאם יש כאן שניהם הותיר המדה והשבח ניכר זהו חלוקה דיין שנפל לתוכו דבש ותבלין. וחלוקה השניה אם לא הותיר במדה השבח לשני בלבד זהו חלוקה דעיסה שאפאה ולא כדפתר לה ר"ל דדוחקא הוא והמתני' לא איירי אלא בסתמא דהפת האפוי יש בו שבח טעם הניכר דשוה יותר מהעיסה ומה שסיים וכל שאין שבחו ניכר אפי' הותיר במדה השבח לשני בלבד זה מתבאר מזה הכלל דבמתני' וכדעת ר' יוחנן וכמוכרח לדברי ר' יוחנן בפירושו ובטעמא דמילתא והשבח ניכר דקאמר היינו ששוה עכשיו יותר והכל כמו שבארנו והכרחנו והיינו נמי שביאר הרמב"ם אח"כ וכתב כיצד השבח לפי חשבון וכו' ולא ביאר זה לעיל במקומו בהל' י"ג שדבר שם במקום שהשבח לפי חשבון והמתין עד שכתב זה הכלל וכו' להשמיענו דהאי שהשבח ניכר דאמרינן היינו שעלה בדמים ביותר והשתא ביאר כיצד הוא לפי חשבון וזה נתבאר לעיל בד"ה השבח לפי חשבון וכו'. והן עתה אינו מן הצורך להאריך עוד ולסתור דברי הראב"ד בהשגה שכתב אין זה דרך הירושלמי וכו' דודאי בהשקפה הראשונה הרואה פלוגתא דר"י ור"ל בלבד אינו מפרש אלא כפי' הראב"ד דלר' יוחנן בהותיר המדה בלבד הדבר תלוי ולר"ל בניכר הטעם מכח התערובת הדבר תלוי ואינו חושש ליתרון המדה דאפשר שתחזור למה שהיתה וכו' והכל כדמסיים בהשגה אבל הרואה ומעיין בכל מה דאיתמר אפלוגתייהו ובמה דמקשה ומפרק הש"ס יבין דא"א לנו לפרש בענין אחר כ"א דדעת ר' יוחנן הוא דתרתי הוא דבעינן והא בלא הא לא סגי כמו שמוכרח ומבואר הכל לפניך וזהו דעת הרמב"ם ז"ל וכר' יוחנן. ועוד ראיה נכונה לדבריו דהכי תנינן בהדיא בתוספתא בסוף פ"ק זה הכלל אמר ר' יוסי כל המותיר במדה שבחו ניכר השבח לפי חשבון לא הותיר במדה שבחו ניכר השבח לשני ודברי ר' יוסי נשנו בלי חולק ולפרש זה הכלל דהמתני' קתני הרי לפניך דעת הרמב"ם בלי פקפוק: