מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 8

אמר ר' יוסי ב"ח אין לוקין חוץ לחומה וכו'. כדפרישית דענין בפני עצמו הואד על הסיכה לעולם אין לוקין עלי' ואפי' לאחר שנכנס לירושלים ויצא וכך מבואר מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב ממע"ש בהל' ה' כל האוכל כזית ממע"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומתי רושלים לוקה שנא' וכו' ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו וכו' ולא חשיב אם סך דעל סיכה אינו לוקה כדקאמר הכא דאינו מחוור בלאו דהא דילפינן דסיכה כשתיה מקרא ותבא כמים וגו' אסמכתא בעלמא היא מלבד זר שסך בתרומה כמו שיתבאר בדבור דלקמן ודין דר' יוסי ב"ח כך הוא שנוי בבבלי פ' אלו הן הלוקין דף י"ט ע"ב א"ר יוחנן מע"ש מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה וכו' וכ"פ הרמב"ם שם בהל' ו' אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים וכו' אבל אם אכלו קודם שיכניסו לירושלים מכין אותו מכות מדבריהם והיה נראה שדעתו בזה שכתב אבל אם אכלו קודם וכו' כדעת התוס' שכתבו שם ד"ה אמר ר' יוחנן וכו' ולאו ליכא אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא וכך כ' הכ"מ שם דזהו מכות מרדות שכתב רבינו. וראיה לזה מחרישה בשביעית שכתב בפ"א מהל' שמיטה בתחילתו שהיא בעשה שהביא שם קרא דבחריש ובקציר תשבות ופסק שם דאינו לוקה עלהחרישה אלא מכין אותו מכות מרדות מדבריהם וכמו שביררתי מענין זה לעיל בריש מס' שביעית ע"ש אלא דלמאי דאמר הכא דאף הסיכה מחוור בעשה כדדריש מקרא דלא נתתי ממנו והכי משמע נמי מהבבלי דפ' הערל א"כ היה לו לברר דאם סך חוץ לחומה מיהת דעובר בעשה ומכין אותו מכות מרדות וצ"ל דלא סמיך אהאי דרשא וכך נראה מדלא הביא לקמן בפ' י"א בהל' ט"ו גבי ווידוי מעשר אלא כלשון המשנה לקמן בפ"ה ולא נתתי ממנו למת שלא לקח ממנו ארון ותכריכים ויתבאר מזה עוד במקומו לקמו בפ"ה בס"ד:

אמר ר' יוחנן לית כאן סך וכו'. ובבבלי נדה בריש פ"ד דף ל"ב דמייתי האי דרשא דת"כ לרבות את הסך ואת השותה פריך שתיה למה לי קרא שתיה בכלל אכילה היא אלא אימא לרבות את הסך כשותה ואב"א מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' והקשו התוס' דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דזכר לדבר בעלמא הוא ואומר ר"ת דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא וכו' אבל אין כן דעת הרמב"ם שכתב בפ" מהל' תרומות בהל' ב' אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך חייבין קרן וחוומש שנאמר ולא יחללו לרבות את הסך א"כ דרשה גמורה היא לענין חיוב קרן וחומש ומיהו לענין מלקות לא כתב בפ"ו שם בהל' ו' אלא זר שאכל תרומה בזדון כו' חייב מיתה ולוקה על אכילתה וכו' ושתיה פשוט הוא שהיא בכלל אכילה אלא מדלא ביאר בסך א"כ משום דאינו בכלל אכילה ואע"ג דנתרבה מולא יחללו האי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו וגם במעשר שני באוכל חוץ לחומה לדגן תירוש ויצהר אי לאו דכתבה התורה בהדיא לכל אלו בהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לא היה לוקה על כל א' וא' בפני עצמו דגם כן היה נקרא לאו שבכללות אלא משום דאייתרי הני דרשינן דלוקה על שלשתן כדאמר בריש פ"ק דכריתות ושמעינן נמי מזה דהשתא האי הוכחה דר" אבא בר מרי דהכא דבעי למחוק כל הברייתא מהאי טעמא דצירוף כמבואר בפנים לאו הוכחה הוא דלא אמרינן הכי אלא היכא דבאין משני לאוין בהדיא דאינן מצטרפין אבל הכא האי ולא יחללו לא אתי אלא לרבות וכו' ועוד דבלאו הכי לפי המסקנא דפ"ד דנדה א"כ אין כאן לאו דשותה אלא לרבות הסך כשותה ושותה גופיה מקרא דלא יאכל נפקא לן דשתיה בכלל אכילה:

. זה שהוא לוחש וכו'. פשטה דהאי שמעתתא מבואר היטב בפנים ולדינא יתבאר מזה במקומו בשבת בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד: