אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה · פרק 5 · הלכה 3

משנה
אין מגלגלין בטוֹפַח – אין מזלזלים בטופח (מין קטנית שאינו מאכל אדם, או מין מדגני הבר הדומה לשעורה) הגדל בשדה עם התבואה בכך שקוצרים אותו אגב קצירת התבואה, מפני שהנושר מן הטופח הנקצר מתערבב עם הלקט הנושר מן התבואה, ונמצא בעל השדה מזיק את העניים, אלא קוצרים רק את התבואה ומשאירים את הטופח מחובר לקרקע; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). וחכמים מתירין – לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, מפני שאִיפשר (=שאי אפשר) – אי אפשר שלא יקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, כי הם גדלים יחד (בשלושה כתבי יד של המשנה: 'שאיפשר', ובשניים מהם המנוקדים: 'שאֶיפשר').

הרמב"ם הסביר את המילה "מגלגלין" במשמעות של אי הקפדה, כלומר, הטופח נאסף עם התבואה העיקרית בלי לשים לב באופן מיוחד על קיומו.
הרמב"ם העדיף להסביר שהטופח הוא צמח, מפני שביקש להישאר עקבי עם שאר הופעות הטופח שבמשנה.
על פי הסברו של הרמב"ם מדובר במשנה במין ספיח הגדל בשדה השעורים וכשבעל הבית קוצר את תבואתו הוא גם קוצר את אותו המין הגרוע. בעל הבית מפריד בין שני המינים הגדלים בשדה ולוקח רק את המין הטוב, אבל משני המינים נופל לקט לארץ והם מתערבבים זה עם זה. במקרה כזה נחלקו רבי מאיר וחכמים מה על בעל הבית לעשות. לדעת רבי מאיר, בעל הבית חייב לקצור רק את המין הטוב ולהקפיד שלא יתערבב במהלך הקצירה גם מהמין הגרוע. אם בעל הבית יקפיד בכך, הלקט יהיה מהמין הטוב, והמין הגרוע יישאר מחובר לקרקע, ובכך לא ייגרם הפסד לעניים. חכמים חולקים ואומרים שאין הפסד כל כך גדול לעניים גם אם בעל השדה קוצר את המין הגרוע, כי ייתכן שהלקט לא יהיה מעורבב, ויוכלו העניים לאסוף את המין הטוב ללא הפרעה.
גרסת הירושלמי במשנה שחכמים מתירים מפני "שאִיפשר" (ראה ירושלמי להלן). גרסת הרמב"ם היא "שאֶפשר" ("ביאור 'מגלגלין בטופח' על פי הרמב"ם", "על אתר" טו, עמודים 59-72).

פירושנו למשנה מבוסס על רמב"ם בפירוש המשנה. לפי פירוש זה, המשנה כאן עוסקת בלקט שנתערב בו דבר אחר, שבזה עוסקות גם שתי המשניות הקודמות, ולכן יש קשר בין משנה זו ובין המשניות הקודמות לה.
פירושנו למילה 'מגלגלין ב-' קרוב לפירושו של רמב"ם למילה זו.
בעברית שבירושלמי ובמקורות אחרים מצוי הפועל 'גלגל ב-' בהוראת לגלג ב-, זלזל ב-, נהג ביזיון ב-. פועל זה מצוי גם בארמית שבירושלמי ובמקורות אחרים (ראה "פרקי לשון", עמוד 94; "ערכי" א, עמוד 133, הערה 78; "ערכי" ב, עמוד 67; DJPA, עמוד 129, ערך גלגל #2).

בירושלמי שביעית ט,א אמרו: רבי שמעון בן לקיש הוה בחיקוק. חמתון מגלגלין בהדין חרדלא. נפל מיניה והוא לא נסב ליה. אמר: מאן דמייתי לי חרדלא אנא מורי כרבי יודה (תרגום: רבי שמעון בן לקיש היה בחוקוק. ראה אותם בזים לחרדל הזה. נפל ממנו ולא נטלו. אמר: מי שמביא לי חרדל אני מורה כרבי יהודה).

רבי שמעון בן לקיש ראה את בני המקום אוספים את הצמחים, ותוך כך, משנפלו מהם תרמילי הזרעים, לא טרחו להרימם. מכאן נמצא ריש לקיש למד, שהחרדל הוא צמח שאינו נחשב ביותר ואין לחשוש שישמרוהו בשדותיהם בשביעית. לכן הסיק שצדק רבי יהודה שהתיר ספיחי חרדל ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמוד 406).

חרדל הוא צמח חד שנתי בעל פרחים צהובים הגדל בר בין חלקות של גידולי שדה ומטע וגם כגידול חקלאי.
גם במשנה כאן וגם בירושלמי שביעית בא הפועל 'גלגל ב-' בהקשר לצמח.
• • •

תלמוד
הפסד העניים על ידי פעולת בעל השדה
מציעים ברייתא (בעניין הפסד הלקט של העניים על ידי פעולה של בעל השדה): תני: – שונה [התנא]: המרבץ את שדהו – המשקה השקאה מוקדמת את שדהו שאין בה גידולים (מטרת ההרבצה להנביט את הזרעים של עשבי הבר שבקרקע ולרככה כדי שיהיה אפשר לחרוש בה), עד שלא ירד העני לתוכה – קודם שבא העני ליטול לקט שנשר בשדה, והשיבולים נפסדות מחמת המים, אם הזיקו מרובה על של העני – אם הפסדו של בעל השדה בשהיית הריבוץ מרובה על זה של העני בהפסד הלקט, - מותר – לרבץ, ואם היזק עני (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'הזיקו של העני') מרובה על שלו - אסור – לרבץ. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: בין כך ובין כך – בכל אופן, אם הזיקו מרובה על של העני ואם הזיקו של העני מרובה על שלו, - מניחן (בכתב יד רומי: 'נוטלן ומניחן') על הגדר והעני בא ונוטל את שלו – רבי יהודה חושש להפסד העניים, ולכן על בעל השדה לטרוח ללקט את שיבולי הלקט ולהניחן על הגדר. אבל התנא הראשון אינו חושש לכך.

ומציעים סתירה משיטתו של חכם על עצמו: מחלפא שיטתיה דרבי יהודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! ומפרטים את הסתירה: תמן הוא אמר: – שם (משנה פאה ז,ה) הוא אומר: המידל (המדלל) בגפנים – הקוצץ ענפים צפופים מהגפנים כשכבר ניכרים האשכולות, כדי שיגדלו הנשארים ברווח וישביחו, כשם שהוא מידל בשלו – בענפים שיש בהם אשכולות שלמים שהם של בעל הכרם, כך הוא מידל בשל העניים – בענפים שיש בהם עוללות שהן של העניים; דברי רבי יהודה – הרי שהוא מתיר לבעל הכרם לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים; וכא הוא אמר הכין?! – וכאן הוא אומר כך?! (בברייתא בעניין המרבץ שדהו רבי יהודה אוסר לבעל השדה לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים)
ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: תמן – שם (במשנה בעניין המדל בגפנים), - הן גרמו לעצמן ולא באו – העניים גרמו לעצמם את הפסדם, מפני שיכלו לבוא לקטוף את העוללות לפני שבעל הכרם דילל ולא באו, ולכן רבי יהודה אינו חושש להפסד העניים ומתיר לבעל הכרם לדלל בשל העניים, ברם הכא – אבל כאן (בברייתא בעניין המרבץ שדהו), - הרי באו – העניים באו לאסוף את הלקט לפני שבעל הכרם ריבץ, אלא שנשאר בשדה מן הלקט שלא אספו העניים, ולכן רבי יהודה חושש להפסד העניים ואוסר לרבץ את השדה.

בירושלמי מצויות סוגיות מוחלפות... פאה ה,ג אינו מתאים לפאה ז,ה... וברור הדבר שבמקרים אלו השתמש המסדר בסוגיות של ישיבות שונות ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25).

הסתירה בין המשנה בפרק ז לבין הברייתא שבסוגיית פרק ה הוצגה בניסוחים שונים בשתי סוגיות ('מחלפא שיטתיה דרבי יהודה' בפרק ה, לעומת 'נראית מוחלפת שיטתו של רבי יהודה' בפרק ז), על ידי דוברים שונים (בפרק ה - סתם תלמוד, בפרק ז - רבי יוחנן), ואף ניתרצה בתירוצים שונים ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 49-50).

ומציעים סתירה משיטתם של החכמים על עצמם: מחלפא שיטתין (צריך לומר: 'שיטתון'. בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'שיטתהון', ובקטע גניזה: 'שטתון') דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! תמן אינון אמרין: – שם (בברייתא בעניין המרבץ שדהו) הם (התנא הראשון החלוק על רבי יהודה) אומרים: אם הזיקו מרובה על של העני - מותר – רק אם הפסדו של בעל השדה בשהיית הריבוץ מרובה על זה של העני בהפסד הלקט, - מותר לבעל השדה לרבץ, אבל אם הפסדם של העניים מרובה על זה של בעל השדה - אסור לבעל השדה לרבץ; וכא אינון אמרין הכין?! – וכאן הם אומרים כך?! (במשנתנו החכמים החלוקים על רבי מאיר מתירים לבעל השדה לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, אף אם הפסדם של העניים מרובה על זה של בעל השדה)
ומתרצים את הסתירה: תמן – שם (בברייתא בעניין המרבץ שדהו), - אפשר – אפשר לבעל השדה להשהות את הריבוץ עד שיאספו העניים את כל הלקט, אם הפסדם של העניים מרובה על זה של בעל השדה, ברם הכא – אבל כאן (במשנתנו), - אִיפשר – אי אפשר שלא יקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, כי הם גדלים יחד (כמו ששנינו במשנה בטעמם של החכמים: "מפני שאִיפשר").

והא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הא' = אמר מר) – הנה (על המונח 'הא' וההגהה כאן ראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 335, הערה 1), רבי מאיר אמר – אומר: אין מגלגלין ושמין של בעל הבית (צריך לומר: 'ושמין לבעל הבית', כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובקטע ירושלים) בהפסידו – אין מתירים לבעל השדה לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, ועל העניים לשלם לבעל השדה על הפסדו. והא (= ואמר מר) – והנה, רבנין אמרין: – החכמים אומרים: מגלגלין ושמין לעניים בהפסידן – מתירים לבעל השדה לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, ועל בעל השדה לשלם לעניים על הפסדם.

בתוספתא פאה ב,כ שנו: המרבץ את שדהו עד שלא נכנסו עניים לתוכה, אם היה היזקו מרובה על של עניים - מותר, ואם היזק של עניים מרובה על שלו - אסור. רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך - מלקט ומניח על גבי גדר, והעני בא ונוטל את שלו.
• • •
תלמוד
בעל הבית שנצרך למתנות עניים
שואלים: ולמי הוא משלם? – למי משלם העובר ממקום למקום ונצרך למתנות עניים?
משיבים: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לעניי אותה העיר – לעניי אותה העיר שנטל שם את מתנות העניים.
ותמהים: דִּלָא (=דאי לא) כן, מה נן אמרין?! (בתמיהה) – שאם לא כך, מה אנחנו אומרים?! (דברי רבי אליעזר במשנה "וכשיחזור לביתו ישלם" נראים מיותרים, מכיוון שהם מובנים מאליהם)
ומתרצים את התמיהה: אמר רבי חייא בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): למידת הדין נצרכה – לדיני ממונות נצרכה המשנה לומר (ללמד דין זה. - דברי רבי אליעזר במשנה נאמרו לעניין דיני ממונות, שעל בעל הבית מוטל חיוב לשלם מצד דיני ממונות, ואם אינו משלם - תובעים אותו בבית דין לשלם. - 'ל... נצרכה' מוסב על מקורות תנאיים, משנה או ברייתא ("הטרמינולוגיה של הירושלמי",עמוד 488; "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1151, הערה 164). - ולכן התמיהה ותירוצה מתייחסים לדברי רבי אליעזר במשנה).

בבבלי חולין קל,ב אמרו: "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני - נוטל, ולכשיחזור ישלם; דברי רבי אליעזר". - אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן (ומן הדין אין יכולים לתבוע אותו בבית דין). - אמר ליה רבא: תנא תני: ישלם (שמשמעו חובה), ואת אמרת: מידת חסידות שנו כאן?! (בתמיהה)

דברי רבי חייא בר אדא בירושלמי הם כדברי רבא בבבלי, שדברי רבי אליעזר נצרכו לדיני ממונות, ולא שנו כאן מידת חסידות כדברי רב חסדא בבבלי.
• • •