מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ראש השנה · פרק 4 · הלכה 10 · Segment 5

אליו כוונית נפקית ידי חובתי. משמע דעל תפלתו שבתחלה שהתפלל בפני עצמו קאמר ור"ל שאני שא"צ לשמוע מהש"צ ודאי הייתי יוצא ידי חובתו אלו כוונתי בתחלה אלא מפני שלא כוונתי בתחלה שומע אני עכשיו מהש"צ והוא מוציא י"ח וכדברי ר"ג כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך היא מוציא את הבקי והלכתא כוותיה בברכות של ר"ה כדקאמר נמי התם ובסוף פ"ד דברכות איתמר בהדיא כן דהנוסחא שמה הא אלו כוונות הווינא נפיק ידי חובתי וא"כ הכוונה על התפלה שהתפלל בתחלה וכך משמע נמי מדהשיב לר"ז דקאמר ולא כבר צלינן וא"ל מצלינא וחזר ומצלי וכו' ומשום דהתפלה שבתחלה לא היתה בכוונה ועכשיו אני חוזר להתפלל עם הצבור והש"צ מוציאני וכר"ג והרמב"ן ז"ל הביא לזה בס' המלחמות בשלהי מכלתין והנוסחא הכתובה בפ"ד דברכות הוינא נפיק ידי חובתי ועם כל זה פי' דה"ק רב חסדא דדווקא במכוין לצאת הא אם לא נתכוין לצאת אע"פ ששמע מש"צ לא יצא ובא רב אדא והוסיף והוא שיהיה שם מראש התפלה כלומר מתחלת אבות וכו' ומכל הענין הזה נלמוד שצריך היחיד להתפלל שבע שהם חובת היום ואפי את"ל שש"צ מוציא ופוטרן מכולן בר"ה וכו' וכ"כ הר"ן ז"ל ללמוד מכאן שבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא שש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן. ואיך שיהיה נראה דבבענין דאמר רב חסדא הא אלו כוונית נפקי ידי חובתי הפי' שפירשתי יותר נוח הוא כמבואר בס"ד:

הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה