מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ראש השנה · פרק 4 · הלכה 10 · Segment 4

במקום אחד תוקעין וכו'. הרי לפניך הסוגיא זו מבוארת ומדוקדקת במה דנקט בהאי ברייתא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוקא כמבואר בפנים. ופלוני אלמוני אחד שיבש עצמו בכאן כמו בכל מקום דרכו כן ופי' ע"י עירוב ועשה חמר גמל ושכח עצמו ולא זכר דביו"ט בלא שבת צריך ג"כ עירוב. ודי בזה שיצאתי חוץ לגדרי שלא לזכור כלל מאלו ומכיוצא בהם. ודע דהב"י בסי' תקצ"ה לא הביא אלא ריש הסוגיא דכאן עד נשמעינה מן הדא ודימו דהמסקנא הכי הוא דהויא ואינו כן אלא דהמסקנא הכא דהני תנאי פליגי וכל חד וחד לפי סברתו כמבואר הכל בפנים והאי תנא קמייתא כפי המשמעת משיטת הבבלי הוא דס"ל דלעולם תקיעה עדיפא וכדבעינן למימר לקמן. מדברי הרמב"ם ז"ל למדין אנו מדסתם דבריו בסוף פ"ג מהל' שופר ולא הביא כ"א כפי דברי הבבלי בדף ל"ד ע"ב שתי עיירות וכו' ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק. ובאמת דדבר זה צריך תלמוד אם מצד הסברא שאם יש שהות ביום כדי לקיים שתיהן למה לא יעשה כן ועוד דמוזכר בהאי תלמודא לסברא זו ונהי דלא קיימא המסקנא לומר דכ"ע סברי הכי מ"מ למה לא הזכיר הוא ז"ל במה שאין שיטת הגמ' דילן מנגד להא דהכא ודרכו בכל מקום להזכיר בכענין זה מסברת הש"ס דהכא ולפסוק כן אלא דנראה דדעתו ז"ל מדקאמר הש"ס הכא להמסקנא הדא אמרה פליגין משמע דכל חד וחד פליג אדחבריה ותנא קמייתא כפי שיטת הבבלי הוא דס"ל ולא ניחא ליה להאי סברא ולומר ביש שהות וכו' וראיה לדבר זה כדכתב הר"ן ז"ל בסוכה פ"ב גבי שלוחי מצוה וכו' ופלפל על דברי התוס' שם ודעתו כיון דפטור הוא ממצוה אחרת אפי' יכול לקיים שתיהן פטור הואי דחיישינן שמא מתוך טרדתו יתבטל מזו וכו' וע"ש. וא"כ ק"ו כאן דתקיעה דאורייתא היא וחיישינן שאם יחזור לקיים גם מצוה דרבנן שהיא הברכה שמא מתוך טרדתו יתבטל מהעיקר המצוה דאורייתא. ועוד אוסיף לומר דמדברי הש"ס הבבלי בסוגיא זו יש ללמוד נמי כן דהא לכאורה איכא למידק על דפריך פשיטא הא דאורייתא וכו' ל"צ וכו' דמנא לן למידק הכי דילמא לעולם אין ודאי דרבנן נדחה מפני הספק דמדאורייתא והא דאיצטריך ליה למימר הולכין למקום שתוקעין דמהו דתימא הואיל והכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך וכן אין חבירו יכול להוציאו בברכה אבל בתקיעה מוציאו כהאי דקאמר הכא לאידך תנא דס"ל ברכה עדיפא והכי קאמר נמי התם בהאי ברייתא גופה דמייתי יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו סד"א דמהאי טעמא מקום ברכה עדיפא שאם לא ילך למקום שיש שם המוציאו בברכה והוא הש"צ שוב אין יכול לצאת ידי חובתו אבל בתקיעה יש לומר שימצא אח"כ הרבה מהיודעין לתקוע הלכך קמ"ל דאפי' כן מקום התקיעה עדיף ואכתי מנ"ל דאע"ג דהא ודאי והא ספק. וכן המקשה דפריך פשיטא דילמא לאפוקי מאידך תנא הוא דקאמר ואיצטריך לאשמעינן וכדאמרן אלא דע"כ נראה מסתמא דהש"ס דילן דס"ל בפשיטות להכריח מדקתני בהאי ברייתא הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין דאשמעינן בהאי לישנא יתירא דלעולם תקיעה עדיפא ואפי' יש שהות ביום ומטעמא דהואיל והברכות מדרבנן לא הטריחוהו חכמים כלל לזה כשהוא הולך לקיים המצוה מדאורייתא דשמא יטרד וכו' וכעין סברת הר"ן גבי העוסק במצוה וכו הנזכר ועוד דהכא איכא טעמא אחרינא ועדיפא מדהתם דהיאך יסמוך על כך שימצא אח"כ אחד שיתקע לו דשמא לא ימצא בין כך ובין כך יעבור הזמן מתוך שהולך למקום הברכה וזה פשוט הוא ולפיכך נמי פריך בפשיטות דלא איצטריך לא בעינן לזה דהא דאורייתא והא דרבנן ומהיכי תיתי נימא שיניח למדאורייתא משום האי מדרבנן ועל סמך שיוכל אח"כ לקיים גם להתקיעה מדאורייתא דשמא לא יהא סיפוק בידו ויעבור הזמן ומאי קמ"ל התנא בהא והלכך הוא דלמד לשנויי רי ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק והא קמ"ל דודאי דרבנן נדחה מפני הספק דאורייתא נקטינן מיהת השתא דמוכרח הוא משיטת הבבלי דאע"ג דיש שהות ביום לקיים שתיהן הולך הוא למקום שתוקעין וא"צ לילך כלל למקום שמברכין כדנשמע מכל הלין דאמרן וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר כלל מסברא זו הנזכרת כאן כנ"ל: