שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 9 · הלכה 2 · Segment 6

קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה כו'. בבבלי פסחים דף סא ע"ב גרסי' בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא כו' אמר רבה ק"ו ומה במקום שלא הותרה טומאה ידועה כגון בנזיר הותרה לו טומאת התהום מקום שהותרה טומאה ידועה כו' אמרי ומי דיינינן ק"ו מהלכה כו' אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח ופירש"י בד"ה בתמיד כל השנה ואליבא דמ"ד טומאה דחויה בציבור קבעי ר"י אי צריך להדר אכהן טהור משום טומאת התהום או לא ואליבא דמ"ד לקמן טומאת התהום מרצה ציץ בנזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה ע"כ. הנה מסוגיין מתבאר דסובר כמ"ד טומאת התהום מרצה ציץ בנזיר לפני זריקה מדקאמר אם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כו'. גם מבעיא דר"י מוכח הכי כדפירש"י. אך קשה מאי משני רבה ק"ו הא מפורש כאן שיש בכל צד קולא וחומרא למ"ד ציץ מרצה לפני זריקה וא"ל רבה תמיד מיחיד דפסח יליף ק"ו ויחיד אינו אלא קולא דהא ודאי הלכתא דטומאת התהום בפסח סתמא נתקבל בין ביחיד בין בציבור וכיון שיש חומרא בציבור ליכא למילף ק"ו. כבר תירצתי פסחים פ"ז ה"ז בתו' בד"ה קל כו' דסובר הבבלי הלכתא לגרוע קאתי אם היה חייב בין בקרבן אתי הלכתא לפטרו אבל לא להחמיר וכ"כ הרא"ש (הובא שם בתו' ע"ש) והירוש' סובר מקרא ילפינן טומאת התהום א"כ קולא וחומרא ילפי' מיניה. וזה ראיה למ"ש בסמוך בד"ה מה לכם כו'. מיהו סוגיין ובעיא דר"י קשיא לפי' הרמב"ם דפוסק אף בנזיר אין הציץ מרצה אטומאת התהום קודם זריקה כמ"ש לעיל בסוגיין בתו' בד"ה בין כו'. ונראה דסובר הרמב"ם סוגיין ור"י סיפא דברייתא המוצא מת מושכב לא שמיע להו ואלו שמיע להו הוו הדרי בהו ולא דחינן ברייתא מפורשת מקמי בעיא דר"י. וא"ל אמ"ש רש"י בעיא דר"י למ"ד טומאה דחויה בציבור. הא גם למ"ד טומאה הותרה בציבור איכא למיבעיא דהא לכ"ע היכא דאיכא טהורים וטמאים בהאי בית אב טהורים עבדי טמאים לא עבדי לל"ק דפ"ק דיומא בבלי דף ו' ע"ב. דודאי מ"ד טהורים עבדי כו' ה"נ כהן הטמא בטומאת התהום אינו עובד אלא הטהורים עבדי. אך הא תמיה לן שכ' ס' כריתות וספר הליכות עולם דאין דנין אחד מי"ג מדות מהלכה וכ"כ רש"י שבת דף קלב ע"א וכ' הטעם דאין דנין י"ג מדות מתורה שבע"פ ע"ש. וקשה א"כ מאי משני רבא מועדו מועדו מפסח יליף הא גם בפסח טומאת התהום הלכה ואף בגז"ש לא ילפינן מהלכה וצ"ע:

עובד בפסח מהו שירצה עליו הציץ.כ' הרמב"ם פ"ד מה' ביאת המקדש כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד ע"כ. ותימא עד כאן לא איבעיא לרב יוסף ובסוגיין אלא בכהן בקרבן ציבור אבל בקרבן יחיד מי אמר גם לפי הפשיטות מק"ו ולמסקנא דבבלי דילי' מגז"ש מועדו מפסח אין למילף משם אלא קרבן ציבור וכבר כתבתי קושיא זו פסחים פ"ז ה"ו. מיהו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה שמפרש הא דתנן פ' כיצד צולין נטמא טומאת התהום הציץ מרצה קאי אכל קרבנות שהקריב כהן שנטמא בטומאת התהום. ואיכא בין נזיר לכהן העובד דאלו בנזיר זורק הדם לכתחלה וכהן שנטמא בטומאת התהום דוקא בדיעבד אם זרק הורצה כמפו' בדבריו. ובעיא דסוגיין ודר"י אם לזרוק לכתחלה דם התמיד וכפירש"י שהבאתי בסמוך. אך תימא לפרש כן מתני' דהא לא נזכר שם כהן העובד אלא הנזיר ועושה פסח. ועוד א"כ למה השמיט רבינו בעיא דר"י'. ועוד דלעיל בסוגיין בד"ה בין כו' אסיקנן דאף בנזיר ועושה פסח סובר' הרמב"ם דוקא בשנודע לאחר זריקה הציץ מרצה אבל לא קודם וצ"ע. והכ"מ כ' בד"ה כהן שעבד כו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה משנה פ' כיצד צולין אע"ג דבפסח איתניי' משמע דה"ה לכל הקרבנות אלא שיש קצת הפרש ביניהם כמ"ש בסמוך ע"כ. ותימא הא סתמא דסוגיין וגם ר"י לא משמע להו להשוות שאר קרבנות מניין לו שום משמעות להשוותם ועוד לסברתו דשוין הם ודאי דאין לחלק ביניהם דהא הלכתא לשניהם נאמרה בשוה ואיך נחלק ביניהם מסברא. ומ"ש הכ"מ עוד ממ"ש רבינו נראה לכתחל' אינו זורק אם נודע לו ופ"ו מהק"פ כ' דלכתחלה שוחט וזורק וצ"ל שטעמו דשאני קרבן פסח שהוא חוב ומצוה עוברת ע"כ והלח"מ פ"ו מה' נזירות הסכים לדבריו ע"ש. ותימא עד כאן לא כ' בפסח דשוחט וזורק לכתחילה אלא בספק טומאת התהום דהיינו שהוא ספק אם נטמא אבל בנטמא בודאי אף בפסח אין הציץ מרצה אא"כ נודע לו לאחר זריקה כמפורש שם בדבריו ומהתימא על הגאונים אלו שלא עיינו כל צרכם בדברי הרמב"ם. ועמש"ל בד"ה בין כו' וצ"ע:

לא אם אמרת בבעלים שייפיתה כחן בשאר כל הטומאות בשנה כו'. מדקאמר בשאר כל הטומאות ולא קאמר סתמא בכל הטומאות בשנה נראה דסובר סתמא דש"ס דטמא מת אינו משלח קרבנותיו. אע"ג אנן טמא מת בעינן למילף בק"ו מ"מ מצינן קולא בבעלים בטומאה. ואתי' כריש לקיש זבחים דף כג וכ"פ הרמב"ם ה' ביאת המקדש ספ"ב. ובפסחי' פ"ז ה"ז כתבתי בפרושי בד"ה ופריך כו' אפי' אינה טומאת מת וצ"ל ואינה טומאת מת:

לכם בין לו בין לעובד שלו. וקשה אי סובר ר' מנא כרבנן דלעיל דדרשי' מלכם דבעינן שתהא הטומאה גלויה לאפוקי טומאת התהום א"כ ליכא למילף עובד מיניה דלכך נקט לשון רבים לומר שתהא גלוי' לכל ואי סובר טומאת התהום הלכתא גמירי ואייתר לכם ללמד על העובד א"כ ה"ל למכתב לכם גבי טומאה ולא גבי דרך רחוקה ודוחק לומר תרתי שמעינן מיניה וצ"ע: