שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 9 · הלכה 2 · Segment 7

דאר"י תבן וביטלו בטל. נראה דסובר הירושלמי מתני' דאהלות פט"ו ד' יוסי היא. כדא"ר הונא בבבלי עירובין דף עט ריש ע"א אהך מתני' מאן תנא אהלות ר"י ומדמשני הא דאר"י בשבללו בעפר ש"מ דרי"א מפורש תבן וביטלו בטל. ומכאן ראיה דגרסי' במתני' דאהלות תבן וכגירסת הספרים. אך קשה אי אמתני' דאהלות קאי קשיא הא אפילו בכולו עפר צריך ביטול כ"ש כשבללו בעפר. לכך מההכרח לומר שברייתא מפורשת היא דאמר בה ר' יוסי תבן וביטלו בטל. והיינו דאר"ה מאן תנא אהלות ר"י. ודלא כמ"ש בתוס' שם בד"ה מאן כו' ע"ש:

מה דאר"י בשבללו בעפר. ותימא בעירובין פ"ז ה"ג איתא נמי להך סוגיא ומההכרח לפרש דכשבללו בעפר מסתבר טפי שיתבטל מתבן בלא עפר וכמ"ש שם בפירושי וכאן צריכין לפרש בהיפך כשבללו בעפר אינו מתבטל כמו סתם תבן וכמ"ש בקונטרס. והכא והתם ר"ח הוא דמוקי לה הכי. גם הא דקאמר בסמוך יש תבן כו' לפום סוגיא דעירובין צ"ל דר"י איירי בתבן שאין עתיד לפנותו ולסוגיא דהכא צ"ל דאיירי בתבן שעתיד לפנותו וכמ"ש בקונט' בלישנא קמא מיהו הך לישנא קשה דלסוגיא דהתם קשיא אי באין עתיד לפנותו איירי ר"י ל"ל לבטלו וא"ל קסבר ר"י אין עתיד לפנותו צריך ביטול הא תניא בסיפא דברייתא תבן שאין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר סתם ועפר א"צ ביטול. ודוחק לומר קסב' ר"י גם עפר צריך ביטול אפי' באין עתיד לפנותו ועפר שעתיד לפנותו הרי הוא כתבן ולא מהני ביטול. ולישנא קמא דהכא נמי קשיא אחרי שעתיד לפנותו אין כאן ביטול. ודוחק לאוקמי בשביטלו לפי שעה ועתיד לפנותו לאחר זמן. ול"ב שבקונט' בעירובין דמברייתא שמעינן דסובר ר"י בסתם תבן דבטיל. אינו מוכרח אדרבא מברייתא משמע איפכא סתם תבן לא בטיל. ולישנא בתרא דהכא נמי דחוק די"ל סובר ר"ח סתם תבן לא מהני ביטול לכך מוקי לדר"י בשבללו בעפר. ונראה הא דר"ח אמתני' דעירובין לחוד אתמר והאי דיש תבן שהוא כעפר ענין בפני עצמו ולא קאי אדר"ח וצ"ע. כ' המג"א א"ח סי' שע"ב ס"ק כז בשם הרמב"ם פ"ג מה"ט סתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלים הן משמע דס"ל דלא מהני ביטול לשבת אחד דאל"כ ל"ל האי טעמא הא בלא"ה עפר אין ניטל בשבת ע"כ דברי תימא הם שכ' הרמב"ם שם בסיפא וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה כו' מערבין א' וכל דבר הניטל בשבת אין ממעטין בו ע"כ הרי מפורש דדבר שאינו ניטל ממעטין בו ש"מ ביטול לשעה מהני. ועל הישנים אנו בושים אלא שמגלגל עלינו את החדשים שמ"ש הרמ"א סי' שנח סעיף ב' וי"ח דעפר לא הוי ביטול אא"כ אין עתיד לפנותו לעולם. קשה סוגיא דעירובין דדוקא מיעט בדבר הניטל הוא דלא הוי מיעוט אבל דבר שאינו ניטל הוי מיעוט. וראיתי שכבר הרגיש הרא"ש פ"ק דסוכה בקושיא זו והתה"ד כ' רשויות שבת דרבנן מודה הר"ח דמהני אפי ביטול לשעה. ע"ש א"כ יש לתמוה על הרמ"א שהביא דעה זו בה' שבת ומאי דקשיא ליה למג"א ל"ל האי טעמא הא אין עפר ניטל בשבת. לק"מ דיש עפר הניטל בשבת כדא"ר יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו. וצרורות נמי דבר הניטל לקנח בו לכך צ"ל טעמא דסתם עפר בחריץ מבוטלין הם. והא דאר"ה בדר"י בבבלי עירובין דף ע"ט עפר וצרורות דבר שאינו ניטל הוא לית ליה הא דרב יהודה ואוסר נמי לקנח בצרור ודוחק וצ"ע. ולדידי קשיין דברי הרמב"ם אהדדי דכאן כתב סתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הם. משמע אבל בבית סתמן אינן מבוטלין דבית לאו למיטיימ' קאי וכדא"ר אשי בעירובין שם וכ"כ בה' סוכה פ"ד עפר סתם לא הוי מיעוט. ובפ"ז מהט"מ כ' בית שמלאו עפר או צרורות ה"ז בטל הבית. וי"ל מ"ש בהט"מ הוא כגירסתו במתני' פט"ו דאהלות בית שמלאו עפר וצרורות בטל. וסובר הרב דאיירי שמלאוהו עד הקורות דומיא דרישא דתנן בית שמילא תבן ואין בינו לבין הקורות פותח טפח. דהתם ודאי ביטל הבית אבל האי דעירובין ודסוכה איירי בשלא מילא עד הקורות אלא שמיעט מקום הגבוה לכך דוקא בחריץ הוא דהוי מיעוט בסתמא אבל לא בבית. וא"ת לגירס' הרמב"ם מאי פריך הש"ס בעירובין שם ביטלו אין כו' הא ל"ג וביטלו במתני'. וכבר הרגיש התי"ט באהלות שם בזה והניח הדבר בצ"ע ע"ש. וי"ל סובר הרמב"ם הא דפריך הש"ס בעירובין ברייתא היא. כמ"ש תוס' שם בד"ה והתנן כו' וא"ל דהך דמייתי היא ברייתא דאין להביא ברייתא כיון דיכול להביא המשנה ע"כ. הרי לגי' הרמב"ם במתני' ניחא שפיר לומר הך דמייתי היא ברייתא:

מילאוהו חריות צריכה. וא"ת הא חריות דבר שאינו ניטל הוא דלשרפה הוא וי"ל דוקא בקצצם לשרפה מוקצים הם אבל בשקצצום לישיבה או סתם מותר לטלטלם לישב עליהם כמ"ש הש"ע א"א סי' שח סעי' מ' ובמג"א שם א"נ י"ל הא דצריכ' ליה חריות היינו דמספקא ליה אי ביטול לשעה מהני דחריות בטלים לשבת או דלמא ביטול לעולם בעינן ופשיט מדרשב"ל דאמר אפי' רוק מהני למעט אע"ג דלא מהני אלא לפי שעה ש"מ דביטול לשעה מהני. הא ודאי מיהת שמעינן מדרשב"ל דביטול לשעה מהני ודלא כר"ח. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה מה כו':