שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 9 · Segment 2

וקריי' אמר שהצלי קרוי מבושל. נדרים פ"ו ה"א כתבתי אף בלשון המשנה (או ברייתא) צלי קרוי מבושל דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ופירשו דהיינו צלי. והיינו לשיטת תו' מיהו רש"י פי' פ' כיצד צולין לפי המסקנא בישול ממש תאמר שאני לב דשיעי וכ"פ בחולין הא דתנן לא קרעו אינו עובר עליו היינו באוכל הדם שבתוכו אבל הלב עצמו מותר דשיע ומתני' בלב עוף שהדם שבתוכו אין בו כזית אבל בבהמה חייב כרת. ותו' הקשו עליו מהא דפ' הקומץ דאמר זעירי דם שבישלו אינו עובר עליו ע"ש ול"נ דרש"י לשיטתו דמפרש הא דזעירי בקפאו באור ובחטאת פנימית אבל בחטאת חיצונית חייב וה"ה בחולין וע"ש ברש"י ובת"י שם:

מה נפיק מביניהון. בנדרים שם כתבתי וקשה הא איכא בינייהו הנודר מן המבושל לר' יוחנן מותר בצלי ובשלוק ולר' יאשיה אסור ע"ש. ועוד קשיא לר' יאשיה תיקשי מתני' דנדרים דתנן מותר בצלי ובשלוק. ונראה קושית הש"ס אינה אלא לר"י דאמר פ"י דתרומות לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח. ש"מ דסובר שלוק הוא פחות מרותח דצלי. א"כ אין לפרש שלוק דתנן בנדרים היינו בשיל ולא בשיל דא"כ קשה השתא צלי לא מיקרי בישול שלוק מיבעיא ודוחק למוקמי מתני' בזו ואצ"ל זו אלא ודאי שלוק דנדרים בבשיל יותר מדאי ופריך שפיר ממתני' דהכא אבל ר' יאשיה סובר דשלוק בשיל ולא בשיל הוא טפי מצלי ופחות מבישול גמור והיינו שלוק דנדרים ושלוק דמתני' דהכא היינו בישול יותר מדאי ול"ק מתני' אהדדי וצלי נמי לא קשיא כי היכי דשלוק שלא בישל כל צרכו ה"נ צלי איירי בצלי שלא נצלה כל צרכו דלא קרי קריי' צלי מבושל אלא שנצלה כל צרכו כצלי דפסח דכתיב אל תאכלו ממנו נא והוא צלי שלא נצלה כל צרכו אבל לר' יוחנן ליכא לשנויי הכי דהא איהו מפרש שלוק בישול יותר מדאי א"כ גם צלי איירי בשנצלה כל צרכו. ואין לומר דלמא לר"י נמי איירי שלוק בשיל ולא בשיל וצלי איירי בשלא נתבשל כל צרכו א"כ מתני' לא זו אף זו קתני דכל שלא נצלה כל צרכו הוי שלוק רותח טפי מצלי דאין סברא דבמשהו שלא נצלה יאבד רתיחתו כל כך שיהיה שלוק שלא נחשב כלל לרותח והשלוק חם ממנו והשתא ליכא לשנויי דאיכא בינייהו הנודר מן מבושל דאיכא לאוקמי מתני' דנדרים בשלוק בשיל ולא בשיל ולא הוה כ"ש מצלי די"ל דוקא צלי אין בני אדם קורין אותו מבושל אבל כל שהוא מבושל אפי' כל דהו קורין אותו מבושל לכך איצטריך למתני שלוק אבל בשיל יותר מדאי אף לר' יוחנן אסור והבן:

ע"ד דר' יוחנן אסור כו'. בש"ע י"ד סי' ר"כ סעיף כ' פסק כר' יוחנן וכ' הט"ז בשם מהר"ל מפראג מכאן ראיה לומר בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מיקרי חג ע"כ ויש לדחות ראיה זו נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם מיקרי חג ולא בלשון תורה ע"כ. ומהתימא שנעלם מהם סוגיין שמפורש כמ"ש תוס' ועמ"ש בתו' נדרים שם. גם מ"ש הט"ז שם אבל נ"ל ראיה ברורה מסוטה דף מ"א אי כתב רחמנא בחג הסוכות ה"א אפי' י"ט האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל ש"מ אף בשל תורה מיקרי חג לכך איצטרך קרא למעוטי וזה ראיה ברורה שאין עליה תשובה ע"כ. ותימא הרי מפורש ברש"י ר"ה דף ו' ע"ב וביומא דף ג' פז"ר קש"ב רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות חל עליו וכ"כ תוס' ע"ש ש"מ שאין שמיני עצרת בכלל חג הסוכות א"כ הדרא קושיתו אגמרא לדוכתא ועיין מ"ש הט"ז א"ח סימן תרסח. ובעיקר הקושיא נראה אף דאין שמיני עצרת בכלל חג הסוכות מ"מ היינו מרבינן ש"ע לענין מצות הקהל דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות וסד"א לרבויי מבמועד י"ט האחרון אבל מבח"ה ממעטי' שפיר ועיין בבבלי בסוטה ספ"ז בתו' וא"ל א"כ כתיבן קראי שלא כסדרן יו"ט האחרון תחלה והדר כתיב חג הסוכות דודאי במועד כולל הכל בין יו"ט הראשון בין י"ט האחרון אלא כיון דכתיב בתר הכי חג הסוכות אייתר לן במועד מוקמינן ליה לרבות יו"ט האחרון בכללא דשאר ימי החג א"נ סד"א דקמ"ל דלכתחלה יקרא בי"ט האחרון דלכך קורין כי תכלה לעשר ועשר תעשר לפי שיצא למוצאי שביעית הלכך אית לן לאחר עד יו"ט האחרון שהוא סמוך לימי המלאכה ונכון ועמ"ש בתוס נדרים שם: