שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 3 · Segment 5

גילח שלישו לא הספיק כו'. בבבלי דף מ"ב גרסי' בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מהו מעכבי או לא. וכ' הרמב"ם פ"ח מה"נ גלח והריח שתי שערות וצמח ראשו כולו וחזר וגלחו כולו עם אותן שתי שערות או שגלח אחת ונשרה אחת ה"ז קיים מצות גילוח. וכ' הכ"מ ותימא למה השמיט האיבעיא דחזר וגילח שתי שערות לבדן דהא לא איפשיטא וי"ל אחרי שכבר כתב חזר וגילח כל ראשו עם אותן ב' שערות קיים מצות גילוח ממילא שמעינן אם לא גילח אלא אותן שתי שערות דלא יצא ע"כ. ומה מאד דחוקים דבריו הלא ידוע שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דינים ולהשמיט מאי דמפורש בגמרא. ועוד ה"ל לפרש דספיקא הוא ונ"מ אי ודאי הוא כייפינן ליה ככל מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו ואי ספיקא הוא אין כופין אותו ועוד יש לחלק לכך נראה שהוא מפרש בעייתו דאביי היינו שלאחר שצמח ראשו חזר וגילח כל שערות ראשו עם אותן שתי שערות שהניח וקמיבעי' ליה אי בעינן שיהיה גידול אחד לשערות דהיינו שיהיה זמן גידול כל השערות שוין או לא ואיפשיטא ליה בעיא זו מהא דגרסי' בבבלי התם בעי רבא נזיר שגילח והניח שתי שערות וגילח אחת ונשרה אחת מהו א"ל רב אחא גילח שערה שערה קמיבעיא ליה לרבא (כ' תוס' בתמיה הא ודאי גילוח הוא כיון שבא לגלח שיעור גילוח הוה) אלא אימא נשרה א' וגילח אחת מיבעיא ליה. והא ודאי הא דקאמר רבא וגילח אחת היה זמן מה אחר שגילח כל ראשו ואפ"ה פשיטא ליה לרב אחא דהוה גילוח כיון שהיה שיעור גילוח דהיינו שתי שערות אע"ג שכבר צמחו קצת שאר שערות שגילח מכבר. ולכך כללן הרמב"ם. ותימא מהכ"מ שכ' דסובר הרמב"ם אם לא גילח אלא אותן שתי שערות דלא יצא שהרי גדולה מזו אמר דאפי' לא גילח אלא אחת ונשרה אחת יצא כ"ש אם גילח שתיהן דיצא וא"ת א"כ ל"ל לאשמועינן אם גילח כולו יצא י"ל הואיל והוזכר בעיא זו בגמרא שנאה וקמ"ל דמהך דרבא איפשיטא בעיא זו. וגם ס"ד לחלק ביניה קמ"ל דאין חילוק וזה ברור. וא"ת הא בסוגיין איבעיא לן אם גילח שליש אם צריך לחזור ולגלח כולו אי שליש הנותר לחודו וי"ל להירושלמי מיבעיא ליה ולהבבלי פשיטא ליה:

את אמר בנזיר טהור כו'. בקונט' פירשתי דמיבעיא ליה בנזיר טהור אי שתי שערות סותרות. וקשה הא כבר אסיקנן דלא מדמינן נזיר טהור לטמא לענין עיכוב שתי שערות אם כן מהיכי תיתי לדמותן לענין סתירה וע"ק דמייתי בסמוך סייעתא מהא דאמר רשב"י כשם ששתי שערות מעכבות כו' ובתוספתא פ"ד ובבבלי דף מ' מפורש דאמירות טהרה קאי דת"ק קאמר נזיר שמירט כל שהוא חייב אבל אינו סותר אלא בתער וברוב ראשו ומירט לא שייך בנזיר טמא. ונראה דבנזיר טמא איירי וכ"ת מה סתירה דגילוח שייך בנזיר טמא י"ל אף כל ימי טומאתו אסור בגילוח כשאר נזיר. וגדולה מזו נראה אף בנזיר טמא אם גילח י"ל אף כל ימי טומאתו אסור בגילוח כשאר נזיר. וגדולה מזו נראה אף בנזיר טמא אם. גילח בימי טומאתו סותר ל' יום לא מיבעיא לבבלי דילפינן טמא מטהור לענין גילוח דודאי צריך להמתין ל' יום כימי גידול פרע אלא אף לירושלמי דאמר דלא ילפינן להו מהדדי אפ"ה סותר ל' יום שהרי עדיין נזיר הוא. וכ"מ בסמוך דחייב משום נזיר ומשום מצורע שמע מינה דאף שהוא מצורע חייב משום נזיר. וכן נראה מדברי הרמב"ם סוף פרק ז' מהלכות נזירות. ועיין בבבלי דף ל"ט ע"ב בגמרא ובתוס' וצ"ע: