שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 5 · הלכה 3 · Segment 2

אם בסבור שיש לו ונמצא שאין לו כו'. וקשה הא תנן ומצאה שנגנבה משמע שהבהמה נגנבה ולא מעות וע"ק מאי משיב מעשיר והעני שאני התם שבשעת הנדר היה עשיר משא"כ כאן שגם בשעת הנדר היה עני ונראה דה"ק אם בשלא אמר בפירוש שעל בהמות שבביתו נדר אלא שמצא אח"כ שנגנבה בהמותיו הא ודאי דמי' לעשיר והעני ואין סברא שיפקע ממנו נזירותו בשביל כך בלי התרת חכם ועמ"ש בסמוך:

באומר הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית כו'. וקשה כיון תלי נדרו בבהמה א"כ אפי' אם עד שלא נגנבה נזר לא יהא נזיר וי"ל דלא מיקרי תולה נדרו בדבר אלא בדבר שבגללו נדר אבל הכא אין הפרשת הקרבנות סבה לנדרו א"נ אם משנגנבה נזר אינו נזיר ואפי' התרת חכם א"צ דהוי נדר בטעות בשעת הנדר שהרי פירש שהוא נודר הואיל ויש לו בהמה בביתו אבל עד שלא נגנבה ה"ז נזיר שבשעת הנדר לא היה שום טעות ומה שנגנבה אח"כ ה"ל נולד. ועל כרחך לומר כן דלא תיקשי מאי פריך בסמוך מעשיר והעני הא ודאי שפותחין בכך שהיה עשיר והעני. דאין זה נולד כמפורש בירושלמי נדרים פ"ט ה"ד ועוני לאו כנולד שהעניות מצויה אלא ודאי דקשיא ליה וכי עשיר והעני תיפקע ממנו נזירותו בלי התרת חכם ומתניתא משמע דא"צ התרת חכם וכ"מ לשון הש"ס דקאמר תיפקע ממנו נזירותו. גם מהא דקמיבעיא בסמוך החזירוה הגנבים בלילה למפרע כו' מוכח דא"צ התרת חכם. דאס"ד ע"י התרה וכי לאחר התרה יחזור לאיסורו הלא כבר נעקר הנדר מעיקרו ואי משום דהחרטה היתה בטעות הלא נדרו בשעת החרטה היה בטעות ורש"י ותו' לא פירשו כן אלא מתני' להתיר ע"פ חכם איירי. ומקשי תו' כל פתחי נדרים ליהוי כנולד ומתרצי' שאני נולד שכיח ע"ש. אף שכן הוא בירושלמי נדרים פ"ט ה"א ותהות לאו כנולד הוא א"ר הילא התהו' מצוה. מ"מ קשה לתירוצם שהרי ידעו שיחרב הבית א"כ שכיח הוא שיחרב בימי נזירותו. מיהו הרמב"ם בפי' המשנה כ' דכולא מתני' איירי בלא התרת חכם ונחום שטעה והתירן ר"ל שאין בנזירותן ממש וא"צ התרה. וחכמים אמרו מי שנדר קודם שנחרב הבית ה"ז נזיר וצריך התרת חכם. לפי שלא הי' נדר בטעות בשעת נדרו והיינו דפריך דה"ל למימר לא הייתם יודעין שהבית עתיד לחרוב א"כ היה נדר בטעות בשעת הנדר ומשני כיון שלא היו יודעין באיזה יום הי' אפשר שינהוג נזירת' בעוד שהבית קיים א"כ לא הוי נדר בטעות בשעת הנדר. וכ"כ רפ"ב מה' נזירות מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביא' במלאת ימי נזרו (והיינו כדאמרי' בסמוך באומר הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית) מצאן שנגנבו אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר ה"ז נזיר ואם אחר שנגנבה נזר אינו נזיר שזה נזר בטעות ע"כ. הרי דסובר שא"צ התרת חכם ככל נדרי טעות. ונראה שדעתו היכא שהי' נדר טעות בשעת הנדר אף התרת חכם אינו צריך. אבל אי לא היה טעות בשעת הנדר לרבנן אף התרת חכם לא מהני אי פתח לו פתחו מנולד לפי שלא ניחם על שבועתו והיה רוצה שלא יתחדש לו דבר ויעמוד בנדרו. וכ"כ פ"ו מה' שבועות. אבל לר"א דאמר פותחין בנולד מתיר בכה"ג ע"י שאלה לחכם וכ"כ נדרים פ"ט בפי' המשנה. אבל אי ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו וכ"כ פ"ו מה"ש. והא דקאמר בבבלי אמתני' אמר רבה שטפוהו רבנן לר"א ואוקמיה בשיטתייהו. היינו הא דמשמע מר"א דאמר פותחין בנולד שמע וטעה ודאי נולד כהאי שהיה טעות בשעת הנדר פותחין בו וא"צ התרה אבל הא דפליג ר"א ואמר שפותחין בנולד שלאחר הנדר להתיר ע"י חכם אין הדין כן. וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ומכאן יתבאר שענין מאמר ר"א פותחין בנולד ר"ל שא"צ הפרה ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת ר"א וכבר בארנו זה לשם. ודבריו תמוהים לפום ריהטא. אך לפמ"ש ניחא שכוונתו לומר רבנן פירשוהו לקבלתו (דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו) ומאמר דר"א שפותחין בנולד שהיה הטעות בשעת הנדר משום נדר טעות שא"צ התרה אבל ר"א בעצמו פי' הדבר שצריך הפרה כשפתח להנודר פתחו מנולד שלאחר הנדר. ומעתה מ"ש הלח"מ פ"ב מה' נזירות שנראה מדברי רמב"ם בפי' המשנה שרבנן לקחו דברי ר"א לעצמן וסברי כמותו דפותחין בנולד כו' וזה מתמיה מאוד שנולד הוי אפי' לאחר שנדר כדאמרי' בנדר מפלוני ונעשה סופר וא"כ נזר עד שלא חרב בה"מ אינו נזיר. ובודאי בחיבורו חזר בו דא"כ מתני כר"א לכך אינו נזיר וכיון דלא קיי"ל כר"א דפותחין בנולד אמאי פסק כמתני' ומ"ש בפי' המשנה צ"ע שדבריו מתמיהין ע"כ. ונהפוך הוא שדבריו מתמיהין. דודאי לא חזר בחבורו מפירושו. ולאו מדברי עצמו אומר כן אלא שכן מבואר מסוגיין כמ"ש. גם דברי הבבלי מתפרשין יפה ופירש"י ותו' דתוקם בסוגיית הבבלי. ותימא איך חשב הלח"מ דר"א בכל מילי אמר שא"צ הפר' הרי סיים ונתבאר מדברי ר"א שצריך הפרה וכ"כ בנדרים. ולדברי הלח"מ סותר דברי עצמו תכ"ד גם פי' כאן סותר פי' בנדרים גם מ"ש הרמב"ם פ"ח מה' נדרים מי שנדר ונלד לו דבר שלא הי' בלבו בשעת הנדר ה"ז אסור עד שישאל לחכם ויתיר את נדרו ע"כ. היינו ע"פ נולד שישאל לחכם ויאמר אלו הייתי יודע הנולד לא הייתי נודר ועתה נהפכה דעתי ואני מנחם על נדרי וזה שכתב ויתיר נדרו כמו שביארנו היינו כמ"ש פ"ו מה' שבועות.. ומה שמקשה הכ"מ שם פ"ו לשיטת הרמב"ם מאי ראיה מייתי הש"ס לר"א ממשה ע"ש. נ"ל דלר"מ דלרבנן תרתי בעינן שיפתח הנודר בפתח דנולד וינחם על נדרו ולר"א פותחין להנודר בנולד וא"צ שינחם על נדרו ומייתי ראיה ממשה שהחכם פתח בנולד שהרי הקב"ה אמר למשה כי מתו וכו' ורבנן אמרי שהיו עניים ואין עניות נולד דשכיח טובאי ומ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אלו התיר נחום להם נדרם בהתרת חכם אין מחלוקת שזה מותר. נראה דר"ל שהיה מתיר להם ע"ש חרטת עצמם. אך לשון מתני' משמע שהוא פתח בהנולד א"כ אפי' התרת חכם לא מהני וי"ל סובר הרמב"ם שדין זה אינו טעות דאף לרבנן בכה"ג אם עבר החכם והתיר הוי התרה ועוד אי סובר כר"א אין לקרותו טועה. הרי ביררת הדברים כשמלה שכל דברי הרמב"ם בפי' ובחיבורו אחת הן ומיוסדים על אדני אמת וצדק: