שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 9 · Segment 9

דאמר רב בנזיר שיש לו ותני כן כו'. אדרבא איפכא מסתברא כל שיש לו אין תנופה מעכבת וכל שאין לו תנופה מעכבת וכדר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ומשמע בכולא תלמודא דבבלי שאין מי שחולק על ר"ז בזה וי"ל סובר רב שאני נזיר דחזינן שהקיל הכתוב בטהרתו דאפי' אחר מעשה יחידי הותר לשתות ביין כו ואם נאמר מי שאין לו כפים תנופה מעכבת א"כ לא יהיה לו טהרה עולמית. אך קשה מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתיה כת"ק דמתני' דאמר אחר מעשה כולם הותר הנזיר לשתו' יין כו' והיינו ר"א כמפורש בבבלי דאי ר"ש השתא תגלחת לא מעכבי תנופה מיבעיא ולת"ק לא הקיל הכתוב בנזיר הדרא קושיא לדוכתא נימא איפכא מי שיש לו אין תנופה מעכבת וכו' וי"ל רב אליבא דר"ש אמר לשמעתתיה וגז"ש אחר אחר לא בא אלא להקל וכתיב זאת תורת דמרבה קרא דבר המעכב מוקמינן ליה לתנופה דכתיב בתר קרא דאחר התגלחו ודוקא בשיש לו אבל אין לו אינו מעכב דכל מאי דאיכא להקל מקילינן וכמ"ש ולפ"ז אין צריכין לכל מאי שדחקו רש"י ותוס' כלישנא אחרינא דף מ"ו ע"ב ע"ש ותוס' כ' שם ע"א דלפום סוגיא דבבלי קשיא מתני' דהקומץ דתנן התם שני מינין שבנזיר מעכבין וה את זה ומסקי דמתני' פי' שני מינים היינו שהתגלחת מעכבת השלמים ע"ש שדחקו הרבה. והרמב"ם כ' פ"ח מה"נ נזיר ממורט א"צ להעביר תער ואע"פ שאין לו שער ואין לו כפים ה"ז מקריב קרבנותיו וישתה כו'. וכ' הלח"מ דבריו סותרין זה את זה שבפ"ה מה' מחוסרי כפרה כתב מצורע שאין לו בוהן אין לו טהרה עולמית ובבבלי קאמר ר' פדת ב"ש דאמר נזיר ממורט אין לו תקנה ור"א דאמר אין לו בהן אין לו תקנה אמרו דבר א' ע"ש ול"נ הך סוגיא דנזיר לא אזלי אלא אליבא דר"א דאמר אסור ביין עד לאחר כל המעשים וה"ק והתניא נזיר ממורט כו' ומדאמרי ב"ש נזיר ממורט אין לו תקנה מסתמא אף ר"א סובר כוותיה כדאמרי' לקמן ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש והיינו דר' פדת דאמר ב"ש ור"א אמרו דבר אחד דשניהם דרשי זאת תורת לעיכוב וקאמר מאי ר"א דגבי נזיר אין הכרע לר"א דדריש זאת תורת אלא מואחר דריש אחר כל המעשים מהו תנופה לא מעכבא כמו בשאר קרבנות וקאמר מדסובר אין לו בהן אין לו טהרה עולמית ש"מ דדריש זאת תורת המצורע בין שיש לו בהן בין שאין לו בהן אבל ר"ש לא דריש זאת תורת כלל ואף וכן יעשה לא דריש לעיכוב דכולא פרשתא אלא מיתורא דכן יעשה קדריש עיכובא ומוקי ליה אשני מינין שבמנחה והם חלות ורקיקין שמעכבין זה את זה. והא דמוקי לקרא בשני מינין היינו טעמא דכתיב בפ' נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות ש"מ כן יעשה אהך דכתיב גביה יעשה קאי. ובשלמים ליכא למימר עיכובא דהא איכא גז"ש דאחר אחר אלא ש"מ לשני מינין שבמנחה דמעכבין קאתי. והשתא ל"ק קושית תוס' מנחות דף י"ט ע"א בד"ה ואמר רב כו' דודאי ידע המקשה ריבוייא דוכן יעשה אלא הוה מוקי ליה לחדא מילתא דהיינו שני מינין לכך לא פריך ממתני'. ומעתה דברי הרמב"ם נכונים דפסק בנזיר כר"ש דדריש גז"ש דאחר וזאת תורת וכן יעשה לאו לעיכובא אתיין לכולא פרשתא אלא לשני המינין ומצורע שאין לו בהן אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב כדאמרינן בבלי סנהדרין דף מ"ה. ותוס' כ' סנהדרין שם בד"ה אין לו בהן כו' ויש תימה היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב דלמא שאני התם דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב כל מילי ע"כ ונראה ודאי מתהיה לא שמעינן אלא לעכב היכא דמצי לקיומיה אבל אין לו פטור אלא טעמא דת"ק מדכתיב זאת תורת המצורע ודרשינן מיניה בין יש לו בין אין לו כדאמר בסמוך וש"מ דסובר ת"ק בכל מקום בעינן קרא כדכתיב דאל"כ נימא בין יש לו בין אין לו אינו צריך כל מילי וממעטינן מאי דמסתבר אלא ודאי כמ"ש והדברים עתיקין וארוכים במקום אחר ועי' תי"ט סוף נגעים:

והתני תורת המצורע בין שיש לו כו'. וקשה אמאי לא פריך מברייתא דמייתי בבבלי זאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו שער וע"ק לישני קרא קמ"ל בין יש לו בין אין לו שוין ומקשינן אין לו ליש לו מה ליש לו צריך מתן בהונות אף אין לו צריך כיון דאינו יכול לקיים אין לו תקנה וי"ל קושיא השנייה סובר הירושלמי כיון דאין לו ואי אפשר לו לקיים המצוה טפי מסתבר לומר דמקשינן יש לו לאין לו דשניהן אינן מעכבין. והא דכתיב תהיה לעיכובא לא קאי אלא אארבע מינין כדתנן במנחות דף כ"ז אבל לא אשאר דברים ונ"ל הטעם דסובר תורת ריבוייא הוא בין יש לו בין אין לו ודרשינן מתהיה עיכובא לארבע מינים דכתיבי בחד קרא דכתיב ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת. ומרבינן מתורת שאר דברים שאינן מעכבין. ותוס' כתבו מנחות שם בד"ה ארבעה שבמצורע כו' תימא דלא חשיב הזאות שבמצורע שמעכבין זו את זו וי"ל דתנא ושייר כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא. ואף שרש"י שם ע"ב מייתי ת"כ דקאמר ז' הזאות שבמצורע מעכבות זו את זו תנא דמתני' לא ס"ל הכי. גם לשון הת"כ איכא לפרושי דלא יחלוק אמתני' ע"ש. גם קושית תוס' סנהדרין דף מ"ז שהבאתי בסמוך איכא לשנויי כמ"ש: